שיקום כמותג: בין הוריקן "סנדי" לתושבי הדרום

תמונות של רכבת הסאבווי המוצפת בניו יורק אחרי סופת הוריקן עושות יותר כותרות מטילים שנופלים בדרום ישראל כבר זמן רב. יחד עם זאת, השיקום עבור שני הקצוות הוא ארוך טווח ולעיתים נשכח. בעשור של טכנולוגיה מתקדמת, נדמה שמה שלא מצטלם טוב הופך לנטל על העמותות השונות שלא שוכחות דבר

בשבוע שעבר, מאמר המערכת בניו יורק טיימס עסק בנושא הצורך בתרומות לנפגעי הסופה סנדי. למי שלא זוכר, הסופה אירעה לפני שנה ועדיין מכה גלים של צורך בתהליכי שיקום שלא הסתיימו, השבוע, כאמור שנה אחרי, לא הגרעין האיראני ולא תכנית הבריאות של הנשיא בכותרות אחד העיתונים החשובים בעולם וכדעת מערכת, אלא חזרה לסופה ובקשה מפורשת לתרומות. חומר למחשבה.

 

הייתי בניו יורק בעת שסנדי הכתה וניצלתי את הזמן ללימוד פעילות הארגונים החברתיים בעת אסון מקומי בקנה מידה הגדול מהרגיל, לקהילה זו - ומיד נכרך הנושא בקורה בדרום הארץ, באזורים מוכי הטילים וההפגזות, בכל ימות השנה.

 

השיעור הבולט הראשון - הכל מותג

סנדי במנהטן מרגשת הרבה יותר מסנדי, הקטלנית יותר, בטהיטי. אסון חד-פעמי סוחף ומרגש ממשבר מתמשך בישובי אשכול ובשדרות ומפעיל הרבה יותר שעות מסך. הרס "שמצטלם טוב", מרגש, קליט וסיסמתי מונע דיון לא אחת. הקליפ הקצר המרגש עלול לדחוק את הדיון האמיתי והטיפול בהשלכות הקשות שברקע. האם יש תכנית ארוכת טווח לשיקום? ובכן, נושא הטראומה כמשל, הוא נושא "חם" ברעום התותחים, או בעת שהסערה מכה, אך האמת היא שהטיפוס במעלה השיקום דורש הרבה יותר זמן בעת של שקט. דווקא אז, לאורך תקופה ארוכה נדרשת סבלנות ונדרשים משאבים רבים כדי להבטיח רציפות הטיפול ויציבות ארגוני השטח. לצערנו, אין בדרך השיקום כל תמונה הרואית, השיקום לטווח ארוך הוא מותג חלש.

 

 

כשאנו מדברים על פילנתרופיה חדשה אנחנו מתכוונים, בדרך כלל, למעורבות הגדולה והמבורכת של התורמים בשימוש הנכון בכספי תרומה וכספים ציבוריים בכלל. אלא שהשינויים הטכנולוגיים והשיח המהיר וחסר הסבלנות לתהליכים ארוכי טווח משפיעים מאוד גם על הפילנתרופיה המשתנה.

 

לא רק לפילנתרופיה. גם משרדי הממשלה היודעים להביא משאבים מן היקב שלהם, או מן הגורן הפילנתרופית, בעת חירום, נסוגים לתקציבים הקיימים ולכוח האדם הקיים כאילו לא היו דברים מעולם ולא אחת נשארים הארגונים החברתיים עם עובדי הרווחה מתמודדים וכורעים תחת הנטל. כאן וגם שם, מעבר לאוקיינוס.

הסכנה היא שכך נפגע החוסן לאורך זמן ובפעם הבאה שהלוואי ולא תבוא, יהיה מספר החוליות החלשות בשלשלת הקהילתית, גדול יותר. חוזרים לשגרה בלא לשים לב שלא תיתכן שיגרה ללא דיון בנושא ההשקעה בקהילה ושיקומה על פרטיה הכואבים.

 

חשוב להבין את משמעותם של התרומות וההתנדבות יחד עם ההבנה, כי פתרונות לנושאים חברתיים הם תמיד תהליכים לטווח ארוך הדורשים בניית תשתיות חזקות. ההתרגשות באה עם השותפות ועם עומק המעורבות. אני מודעת לקושי בגיוס חברות ואנשים לדבוק בפרויקטים ארוכי טווח, בבניית שותפויות ברות קיימא על פני התחלופה המהירה והשינוי המתמיד בסדר היום החברתי וצופה בדאגה במשמעות החברתית של פילנתרופיה קצרת טווח זו.

 

לבי עם הדרום

הייתי נוכחת פיסית בניו יורק בעיצומה של סנדי, אולם ליבי נדד לדרום הארץ. כאן, בכל יום נפתח מעגל הסיכון והסכנה עם תחושת האיום, מחדש. כמו תושבי הדרום, מגלים נפגעי סנדי כי קשה לתחזק רמת מעורבות גבוהה מחוץ לקהילה הפגועה. הסיפור המרגש נראה כשגרה וזו מטבעה נשכחת מלב. דווקא בעת שנעשה הרבה יותר קשה להתמודד, קשה יותר למצוא כוחות תמיכה לטווח ארוך. אנחנו חייבים לשנות זאת. כן, יש פער בין מה שגורם לנו להרגיש טוב לבין מה שהקהילה צריכה באמת. לכן, היום יותר מתמיד, נדרשת מנהיגות שתגשר בין המרגש להכרחי במסרים ברורים. מנהיגות מכל המגזרים, שם טמון הסיכוי לחוסן שיוביל לשיקום הקהילות כאן ושם.

 

 

טוב שנמצא קול חשוב זה בעיתון הכול כך חשוב ובמיקום מרכזי. יותר מהשיח על סנדי זהו שיח הכרחי על חשיבות ההשקעה בקהילה לטווח ארוך ומחזק.

 

• אהובה ינאי היא מנכ"ל ארגון מתן - משקיעים בקהילה