נועה די. ג'יי

לא סתם שכרה נועה די. ג'יי את הדירה בקומה השלישית בבניין לשימור ברחוב שמריהו לוין בתל-אביב.

נראה היה לה אחלה לתפוס שטח מחייה בבניין שכל חזותו כשל רמקול ענק. מסיכת רשת מעץ כהה סגרה על פרצוף הבית, לא נותנת צ'אנס לשום מרפסת או חלון למצמץ. ככה, קולות העיר, שסיפקה לנועה חמצן וחשיפה, באו פנימה מסוננים, וגם השמש המזה"תית היתה צריכה להתאמץ. בצללים הסלקטיביים הסתובבה נועה עם שקית במבה ותחתונים. יחפה. ילדה בת עשרים ותשע זורמת עם החיים בסבבה, ומנהלת עסק טראנס משגשג. מה שאומר, שבלי כמה אלפיות ירוקות נועה לא טורחת לסחוב ציוד, וטיטאניק – המסיבה. אבל הצעירים במתחם הנפשי הזורם של נועה לא הרשו לעצמם, שנועה די. ג'יי (איש לא ידע את שם משפחתה ומהכבוד הפכו בתואר), לא תמחק להם, רצועה אחר רצועה, את המילון מהחיים. הם צרכו רק את דייסת הקצב שהיא ידעה לערבב הכי טוב בעיר: מיקס מפה, ביס משם, ניעור קל, והדרינק המסומפל נותן לך בראש עד העקב. כי אין אחי, אין כמו נועה להעיף אותך מהבלגנים, חבל"ז, ת'קשר!

"בחורה לא מילולית. תכליתית. אמביציוזית. קווים אופורטוניסטיים," אבחן די ברשעות הפסיכולוג הקירח במיון-קצינות. נועה היתה קצינה למופת. לא רגישה, אבל מתחשבת. לא מפונקת. מקצועית. "אם יש לך בעיה, אחי, אל תחפור. סגור סעיף ועקוף בסבבה. נארגן ת'אישור. תשתחרר." שמה התאהב בה, בשדי הוניל הענקיים שלה ובראשה שהוא צהוב-הביצה, אלעד שעשוע, ממושב בחבל התענ"ך. כשהשתחרר באמת, עשה אלעד ("אדום-החזה", כינוהו בפלוגה על שום תשוקתו), את כל הדרך בשבילה מנעץ האבק עם הרעפים השבורים והפרות, עד לבניין הרמקול בתל-אביב. מתעכב רגע בבית-אריאלה לחפש משמעות למה דווקא נועה ושמריהו לוין.

ועד הדודות, כמו שאלעד קרא להן, שתפסו את כל הקומה הראשונה, לא הסכימו שישכור שם דירה. וגם הספרנית אמרה שהכרך הזה בפרקי הציונות - נגנב. מפיש. חזותו נראתה להן ערבית. לא פעם ראשונה שאלעד הסתכסך עם חזותו הלבנונית משהו. אבל הדודה בעלת-הבניין היתה אם שכולה, ואלעד לא רצה לחזור לבית-אריאלה לנבור על טרום מלחמת-העצמאות. הוא פלש לחדר הזבל הנהדר של בניין הרמקול, שנראה היה לו כמלונה מושקעת לסן-ברנרד מכפר-שמריהו. על דגל ישן שמצא במקלט, כתב: "אלעד שעשוע - מילואימניק של נועה די. ג'יי". מותח אותו מעל הפתח; ובגלל שלא עבד, היה סב בדשא ושר לה סרנדות: "נועה, נועה, נועה/ את כל אהבתי/ כמה שירים עוד לך אנטועה/ עד שתהיי אתי?" על גיטרה שני מיתרים פרט אלעד כי בכל דבר מצא סימן, ואת החתולים אימן לגרגר: אררר, נומייאו-ייאווו, עד שהדודות של הקומה הראשונה תקעו רולים באוזניים והפסיקו לרדת עם האשפה.

אבל גם מהעירייה לא באו לאסוף אותו. נועה די. ג'יי ריחמה עליו. "אחי, למי יש כוח אליך, יא-קונפליקט?" צחקה אליו מלמעלה, כשתלתה את שתי חזיות הזמש שלה מההופעה של אתמול, במועדון "נויזי" בדאון-טאון סלמה, מטפטפת לו מי סבון לחור של הגיטרה. נועה נודעה בכך שהיתה מופיעה עם חזייה נוספת שקשרה למטה, מחלקת גביע אחד לתחת שבג'ינס וגביע לערווה. את הגביעים של הקוטג' והאשל וגלילי הטואלט היא ביקשה מהדודות להניח על המחצלות, שאלעד יאסוף. ככה מצאו לאלעד שימוש יצירתי והוא הורשה להישאר בחדר-זבל, מפנטז איך יצבע את כניסת-הבניין בלבן אביבי, לחג. "למי יש כוח ליפול בבעיות שלו, אחיות? קחו יו-טרן. הבחור נקי," שידלה אותן נועה די. ג'יי; והזקנות, שקלטו את המוסיקה שלה כקונצרט אורבני למכונות-כביסה ומזגנים, הסכימו שלא להרגיש בו. ובשיריו. "בחור מילולי. רגשן. אמין," כתבה המאבחנת הפסיכוטכנית של חיל-התותחנים. "סוחב תסביכים. ידיים טובות."

הדודות היו רשת קונספירטיבית של שמות נגף ודיבור יתר, שנועה, בזמן המחזור שלה, חשבה שהן זוממות לחבל בייעודה. נועה שאפה שרק המוסיקה תיקח קונטרול על המיינד המשתבט מיום ליום. הגזע האנושי יחזור לפלוט הברות בסיסיות. את התקשורת יעשה הקצב – בם-צ'אבקם-בקאצ'בם. כמו שלמקצב המנון הדופק נוצרו הברואים ברחם. או כשבתענ"ך (היא התבלבלה עם מקורותיו של אלעד), הפילו ככה ת'חומה ההיא. גם הסוס הטרויאני דפק ת'ראש בסאונד סבבי כשהחריב ת'עיר, מחביא בבטן שלו ציוד משוכלל. כי הביט הוא הכול. כמו נועה. אין מה לדבר. חבל"ז. כשנועה קיבלה היא שכבה על הספה השווה מפלורנטין, והזתה על זיון פראי ושעיר עם אלעד. פאן שבריל-טיים היה רק "על גופתה" וגו'. הצללים של בניין הרמקול טיילו לה על מסיכת האבוקדו. בקומה הראשונה נחבטו דלתות ברעש קדמוני שהסעיר את תאיה. קרסוליה קיפצו ללא-שליטה. נועה די. ג'יי קיבלה השראות קוסמיות מהאוויר ממש, שזה פשוט מתנת טבע. אין הסברציו אחר.

שוב נשמעו קולות. נינה הרומנייה ואינה ההונגרייה באו לדודה לינה הפולנייה, בעלת-הבניין, לברידג' היומי. אך זה לא מה שצרם בהן לנועה. לנינה היתה בת, מינה. אינה הולידה את בינה. ולינה הסתפקה בבת-זקוניה רינה, לאחר שרונן שלה נהייה מנגל בסואץ. אבל גם זה לא היה הכל: מינה היתה עורכת-דין רווקה, חובבת ספרות מתורגמת. "וואו, למי יש כוח לזה, אחותי? נסי פעם טראנס, לא תצאי בידיים ריקות, ביליב מי," ריחמה עליה נועה. בינה התחתנה עם סוכן-ביטוח פדופיל והשתתפה ב"קפד ראשו" ברדיו. "קצת טכנו, סיסטר, ומה זה תשתחררי?" ורינה, נשואה לבנקאי-צמרת, היתה פעילה ב"יד לבנים" ברמת-השרון. בעצרות הם הזמינו לנאום הפתיחה את שמעון פרס (קשרים) וקינחו בשולי נתן. נועה די. ג'יי חסכה עליה דיבור. עוקפת אותה בסבבה. "למי יש כוח לשכול, אחי," אמרה לאלעד שאסף את הניקוי יבש שלה, והביא לה מסשה-המכולת ספקייה טרייה של שוקו ושקית במבה משפחתית. אלעד שילם בשבילה מדמי האבטלה שלו, כי נועה נטתה לשכוח זוטות שכאלה. מסתיר ממנה שאף הוא ביתומים (סתם אבא שלו הלך ונדרס ליד השוק); ובגלל שהדודה לינה, ששנאה ערבים ומזרחים – ואיש לא יכול היה להאשים אותה בזה - גם היתה ניצולת-שואה-לא-מדברת-על-זה, כתבה המקומונאית, שעשתה כתבת-שער על נועה, כי "החופש בבניין הרמקול בשמריהו לוין הוא נס של ליברליזם רך, מועבר בקבלה הדדית סנסואלית"…

בקומה השניה הושכרה דירה לאם חד-הורית-חורגת. את הילדה היא ייבאה מברזיל, אבל בגלל שיצאה עם סינדרום שאיש לא הצליח לבטא, היתה האם מזניחה אותה קלות, ויוצאת לדפוק ראש בהאוסים של נועה. נועה והחד-הורית-החורגת היו מספרות הכל זו לזו דרך הרגליים. לפעמים, כשלנועה היו כאבים עזים במיוחד, היתה החד-הורית-החורגת מעסה לה עם הרגל את הדגדגן. זה היה משחרר אותה להפליא והזרימה היתה מושלמת. בחלל דפק הטכנו האחרון שנועה הרכיבה, בחסד מוזה אוריינטלית ואפליקציות אמביינט. אפילו הצללים רקדו כמטורפים. הברזילאית עם הסינדרום היתה קשורה ברצועת פודל אדומה לברז המקלחת בקומה השניה, תקועה מול ערוץ הילדים בטלוויזיה. אלעד חיבר לשם חשמל וכיוון את האנטנה. כשהחד-הורית-החורגת שמעולם לא התכחשה לדיל שדפק לה את הדפק הבסיסי, היתה נרגעת, היא הוציאה את לחמה משערות בשעווה. לדודות מהקומה הראשונה עשתה גבות-שפם בחינם, ולאלעד, שלפעמים הוריד את הילדה לשמש לראות חתולים מגרגרים פריד אל-אטרש - גילחה את ההורמונים שירש מסבו הבגדדי; נותנת לו להשתחרר קצת, הון דה-האוס, מנועה, ולה מהרעב המיני.

"למי יש כוח לכל-כך הרבה שערות וסערות? עקפו אותה, הופ," עודדה אותם נועה די. ג'יי סופרת ת'כסף של המוסיקה שמכרה בלילה במחסן בנמל. כל יומולדת שלו שכר את המחסן סטרט-אפיסט גאון, שהלחיץ אותה אתמול עם הצעה לשותפות בתוכנת אינטרנט בקונספט טראנסי, מוחקת פיתולי מוח אנטי-קצביים. "שה, בקצב שלך, מאמי," ליקק אותה הגולש בשירותים. בזמן האחרון אלעד התחיל לשיר לה גם ברל מהדשא. היא השתגעה מהאולדפאשן הירוד שלו, ומהמוגבלות שלא עזבה אותו אפילו כשהצביע מר"צ. הבן-אדם אשכרה מלחים ת'עצמו לאזיקים, אמרה לחד-הורית-החורגת, כשזו גלגלה סיגריות הומ-מייד, ממולאות במבה וגראס, מהאסים שהרימה לדודות. "הקפצה אחת אתך והוא משתחרר מהדבק. הוא שפתי מדי," אמרה החד-הורית-החורגת ומצצה ראשונה. נועה לא סבלה שום הטיה עם המילה – מילה. גם המחשבות הזקינו אותה, היא הרגישה; מפתחת תיאוריה - לאחר שאף גינקולוג לא הסביר את תופעת דימום היתר שלה, שהכל בגלל בלוטת יותרת הסמנטיקה במוח.

שיט, בחג היא בת שלושים. קמה קופצת באחת לקצב שבאוויר, שכל הזמן היה. כמו איזוטופ מתנגש בפגע-וברח באיזוטופ. צל כאוטי בצל. אטום באטום. חומק, נוסע הלאה. היא לא שפחה של אףחד! לא מחויבת, כוסאממו. הישבנים שלה עקפו את הקומפלקסים "אלעד" ו"זקנה" בניע-ירכיים סוער. שדי הוניל ניתזו לכל עבר. מתעתעים בצללים. היא ינקה מהסיגריה המשותפת, מחליטה לקנות עוד סלולארי. לעמוד בקצב הביקושים. בינתיים החדיר לה אלעד את חשבונות הארנונה והחשמל עם כמה דו"חות חנייה ומכתב התאבדות ארוך מתחת לדלת. סוף-סוף השיג את המפתח לגג מדודה לינה. אני יוצא מהחדר זבל, הבניין יהיה נקי, הבטיח לדודה, מלווה עצמו בגיטרה בעלת מיתר אחד, אחרי שהדו לא הוכיח את עצמו עם הוורידים. על הגג הופתע אלעד למצוא כנר רועד שכינורו התמלא קש. הוא ישב על ערימת ספרים מצהיבים שהדודה לינה שכחה שם ברמונט, וצלה יונים ונחליאלים. הכנר לא דיבר עברית. בעצם הודה שהוא אילם. אלעד שעשוע עקף אותו בנחישות, וקפץ.

בהלוויה דפקה נועה את הופעת-החיים שלה בחוף ים פרטי של קיבוץ שהתפרק (ההזמנה באה מהקולקטיב הצעיר שסגד לה). לחג כבר הוזמנה לגואה. "כמו חזן את, וואללה, ראש-השבט", העריצה אותה החד-הורית- החורגת, שתרמה את הברזילאית הקטנה לויצ"ו. גומלת בלבה להיגמל מהסבל ולהוציא רשיון לחיים. הדודות לא הפסיקו את הברידג' היומי, אבל הדליקו נר-זיכרון עם תמונה של רבין. "למי יש כוח אליך? כוסאממו איך שיחקת אותה, אחי," ספדה נועה די. ג'יי לאלעד ז"ל, כשקפצה אחרי יומיים (היה לה תור לשיננית), להתנועע בטירוף על קברו הטרי. המשפחה מהמושב טענה שנפל מהגג בעת מילוי תפקידו, והחברא נתנו לו מקום טוב בפנים וחסכו קבלה. "צריך לשים לו משהו", אמרה החד-הורית-החורגת לשעבר שהתלוותה אל נועה. "מה?! לא הבאת זר?" כעסה נועה על הרשלנות, שולפת להרף קל את זונדת הביט מאוזניה. השמיים היפים של בית-העלמין ערבבו בה זרמים. "מה אני, מדברת בפרחים?! את לא יודעת שהתחלתי דיאטה לינגוויסטית, ובכלל, אני אלרגית", התריסה הלשעברית. בכל-זאת, רפרף לה בכי בגרון שלא ידעה מה תעשה בו. "שיט, דמעות זה משמין?"

נועה נשפה לעברה בבוז והחזירה ת'אוזניות. היא תמיד אמרה לאלעד לזרום, לכן היה ברור לה שקפץ ראש מהגג – נמרח מטר מהחדר-זבל - כשהוא סותם את האף. כמו לתוך בריכה. טיטאניק שמריהו לוין. בכיס הג'ינס שלה מצאה נועה צדף ממסיבת-החוף. לשניה הקפיצה אותו, בטרם נחת על אלעד.

המניאק לא היה מסוגל להתאפק, וממעמקים פלט: "תודה".