בית לחם טרי

זה הסרט שניקה את שולחן האוסקר הישראלי, כבש פסטיבלים ברחבי העולם ואף אחד לא יופתע אם יהיה מועמד לאוסקר. יוצריו והשחקנים הראשיים שלו מעולם לא עשו סרט קולנוע, ולמרות שהוא מתעסק בסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הוא לא סרט פוליטי. בקיצור, 'בית לחם' זו יצירת מופת ישראלית וסיבה טובה לראיון עם האנשים שעשו אותה

איך סרט עם שחקנים שלא שיחקו אף פעם, תסריטאי שלא כתב תסריט אף פעם, ובמאי שלא ביים סרט קולנוע אף פעם, מצליח לזכות בחמישה פרסי אופיר החשובים ביותר, משתתף באין ספור פסטיבלים, קוטף שבחים מחוף לחוף ואף נשלח לייצג את ישראל באוסקר? בשביל זה, צריך לראות את 'בית לחם'. סרט שמרגיש כמעט כמו סרט תיעודי על מערכת היחסים בין איש שב"כ והמקור הצעיר שלו בצד הפלשתינאי. זה לא סרט פוליטי, הוא לא נוקט עמדה, הוא דרמה מרתקת על מערכת יחסים קרובה ובלתי אפשרית. אנשי שב"כ שחיים את החיים האלה, נתנו את הקומפלימנט הכי גדול ליוצרים, כשאמרו שהסרט אכן מציג את הסיטואציה באופן ריאליסטי.

 

העלילה מתמקדת ברזי (צחי הלוי), רכז נפת בית לחם של השב"כ, המפעיל משתף פעולה פלשתינאי בן 17 ששמו סנפור (שאדי מרעי). אחיו של סנפור, איברהים (הישאם סלימאן), הוא מפקד חללי גדודי אל-אקצא בבית לחם ומוציא פיגועים נגד ישראל. סנפור חש שמעמדו נחות בין בני משפחתו ובקרב חבריו בבית לחם, ובמשך שנתיים רזי משקיע בו זמן, תשומת לב וחיבה שחסרים לו כל כך בבית. סנפור בתמורה מספק לו מידע. כשנודע לרזי כי איברהים, המבוקש על ידי שלטונות ישראל, מנצל את אחיו כדי להעביר כסף למימון פעילות הטרור, הוא הוגה תוכנית מורכבת ללכידתו, שמביאה את היחסים בין רזי וסנפור לנקודת רתיחה.

 

 

בשבוע שעבר הגיעו ללוס אנג'לס כמה ממשתתפי הסרט והיוצרים: הבמאי, יובל אדלר, והתסריטאי, עלי ואקד. לאדלר זהו סרט הראשון, כמו גם לואקד שעד אז היה כתב השטחים של YNET במשך עשר שנים. אדלר, 44, הספיק לעשות תואר ראשון במתימטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל אביב ודוקטורט לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, עד שהחליט יום אחד שדווקא בא לו לעשות קולנוע. בדרך לסרט הביכורים שלו, ביים כמה סרטים קצרים כשהוא פוזל לקבלת מענק מקרן הקולנוע לסרטו הראשון.

 

נפגשתי לראיון עם אדלר, ואקד והשחקנים צחי הלוי - המגלם את רכז השב"כ רזי - והיית'אם עומארי, המגלם את בדאווי, סגן מפקד גדודי אל-אקצא בבית לחם. אולי יותר מכל, מפתיע עומארי בתפקידו, כיוון שזו הפעם הראשונה בה הוא משחק בסרט אחרי ששימש כצלם וידיאו עבור רשת הטלוויזיה 'אל ערביה'. עומארי, תושב כפר עקב שבמזרח ירושלים, בדיוק סיים לצלם כתבה כשקיבל טלפון מחבר ששאל אותו אם הוא רוצה לקפוץ לבקר. באותה השעה, ישבו בבית החבר אדלר ו-ואקד, שחיפשו אתרי צילום לסרט.

 

צפו בטריילר לסרט

 

החיפושים אחר שאר השחקנים הראשיים, הביאו לעוד ליהוקים של אנשים שמעולם לא שיחקו ובדיעבד עשו עבודה מדהימה. צחי הלוי למשל, היה מוכר בארץ יותר כזמר שהופיע ב'דה ווייס', ורקדן ומתופף בלהקת 'מיומנה'. ואילו שאדי מרעי נבחר לתפקיד הראשי של הנער סנפור לאחר שאדלר ו-ואקד קיבלו המלצה מהמורה שלו לתיאטרון.

 

"שאדי הוא המרכז של הסרט ויש לו הכי הרבה סצינות", מספר אדלר, "ידענו שאנחנו צריכים ילד לתפקיד הזה ומאוד חששנו, כי הוא מחזיק את שני הצדדים של הסרט, הוא מופיע כמעט בכל סצינה. ראינו מאות ילדים. עשינו אודישנים בהמון מקומות, נסענו לנצרת, רהט, גי'סר א זרקא, במגזר הערבי יש הרבה קבוצות תיאטרון ותיאטראות. שאדי היה אחד הראשונים שראינו וידענו שהוא הילד שלנו. תמיד זה ככה. אתה רואה מלא מועמדים ובסוף חוזר לראשון שראית".

 

אתה חושב שהעובדה שהשתמשתם בשחקנים לא מקצועיים היא שתרמה לאותנטיות של הסרט?

"לגמרי. קודם כל לקחנו אנשים שמכירים את הדמויות האלה. הייתא'ם היה בצד הפלשתינאי ובאיזורים בהם מתרחשת העלילה. הוא צילם אנשים כמו בדאווי שנים רבות, בג'נין, בטול כרם, בשכם, בבית לחם. הוא ידע איך הם הולכים, מדברים ומתנהגים. צחי, מנגד, היה יכול להיות איש שב"כ, הוא שירת בצבא, היה בשטחים. לפני שלקחנו אותו ראינו המון שחקנים מקצועיים, אבל בגלל שכבר היה לנו את שאדי ואת היית'אם, הרגשנו שגם השחקן שיגלם את רזי לא צריך להיות מקצועי, כי האנרגיות ביניהם לא יתאימו. כבר היינו מאוד קרוב לצילומים ועדיין חיפשנו את הרזי שלנו. התחלתי לשאול את כל האנשים שדיברתי אתם בתחקיר אם הם מכירים אנשים דוברי ערבית שיש להם נוכחות. אבי יששכרוף (כתב הארץ לענייני ערבים לשעבר) שעזר לי בתחקיר עם עמוס הראל, נתן לי מספר שמות ואחד מהם היה צחי הלוי. הבאנו את כולם לאודישנים ובסוף בחרנו את צחי".

 

היית'אם, איך היה להשתתף בסרט בפעם הראשונה בחייך?

"מאוד מרגש. לא אשכח אף פעם את יום הצילומים הראשון. זה היה ביפו, הגעתי לסט ופתאום ראיתי את כל הצוות הענק הזה. שאלתי את עצמי 'מה אני עושה פה?'. רק לפני כמה שבועות עשיתי אודישן מאולתר ופתאום אני כאן, שחקן בסרט. ההתחלה היתה מאוד מרגשת".

 

איך עבדת על דמותו של בדאווי?

"במהלך העבודה שלי לאורך השנים צילמתי הרבה אנשים כמו בדאווי. ישבתי עם עלי ויובל ועברנו על כל צילומי הווידיאו, ראינו מה הם לובשים, איך הם מחזיקים את הנשק. יובל ועלי עבדו איתי על הדמות ועזרו לבנות אותה, עשינו הרבה חזרות כי לא הייתי מצליח לבנות לבד את בדאווי. שאר השחקנים בסרט כמו הישאם סלימאן (המגלם את איברהים) וטארק קופטי (המגלם את אביהם של איברהים וסנפור) עודד אותי כל הזמן והחדירו בי הרבה ביטחון".

 

גם עבור צחי הלוי מדובר בפריצת דרך גדולה והיום כבר שחקן עסוק, המשתתף בימים אלה בסדרת הטלוויזיה של הוט: 'בתולות'. על המעבר מזמר ורקדן לשחקן, כתב הלוי בבלוג לעכבר העיר: "הכל התחיל בשיחת טלפון מחבר יקר ומיוחד, העיתונאי אבי יששכרוף, שתפס אותי בחניו התת קרקעי של דיזינגוף סנטר: 'מחפשים דוברי ערבית לסרט קולנוע. אם זה מעניין אותך דבר עם יובל אדלר'. לפני שניתק הוא הוסיף בחיוך: 'לך תדע ,אולי עוד תעמוד על השטיח האדום'".

 

שנתיים מאוחר יותר, באמת עמד הלוי עם שאר המעורבים בסרט על השטיח האדום בפסטיבל ונציה. "האולם היה מלא עד אפס מקום", נזכר הלוי, "אנחנו נכנסים למקומות השמורים לנו במרכז האולם, משתחווים בפני הקהל, מתיישבים והסרט מתחיל, ונגמר, עבר מהר מדי. כמה שניות של שקט ופתאום גל עצום של מחיאות כפיים. אנשים מתקרבים, מצלמים, מחייכים, מושיטים יד. מרגש".

 

יובל, זהו סרטך הראשון וכבר אתה נציג ישראל לאוסקר, האם ההצלחה שלו הפתיעה אותך?

"האמת שחשבתי שנצליח הרבה יותר", הוא צוחק, "לא, סתם. לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יראו אותו בארץ, כי זהו סרט קשה, וגם לא חשבתי שאנשים בחו"ל יבינו אותו. לאנשים קשה להבחין בין עברית לערבית, אז איך הם יבינו ויבחינו בין הרשות הפלשתינאית לשב"כ, אבל הסרט מאוד הצליח בארץ ומסתבר שגם בחו"ל הבינו אותו".

 

עלי, גם לך זהו סרט ראשון.

"היקף ההצלחה הפתיע אותי, למרות שכבר באמצע תהליך הכתיבה זיהיתי שמתבשל פה משהו. לא זכור לי שראיתי חומרים כאלה במקום אחר. לקחנו את הסרט למקום של אקשן ודרמה ולא עוד סרט על סכסוך שבו יש את הטוב והרע. הרגשנו שיש פה סיפור אנושי ואם נעבד אותו נכון קולנועית, הוא יצליח".

 

מה הביא אותך לעבוד עם יובל, הרי פנו אליך עד אז הרבה בימאים שביקשו לעבוד איתך.

"זה נכון. הייתי עשר שנים כתב בשטחים, מהיום הראשון של האינתיפאדה וכל הזמן קיבלתי פניות מבמאים, חלקם מאוד ידועים, שהציעו לי לכתוב תסריט על הסכסוך. תמיד דחיתי אותם כי הרגשתי שהם רוצים לקחת את זה למקום מסחרי מדי, או לעשות עוד סרט בז'אנר הכיבוש וזה לא עניין אותי. בהתחלה גם ליובל לא עניתי, לא טרחתי להחזיר לו טלפון. אבל בסוף חברה משותפת הפגישה בינינו והתחלנו לדבר. ראיתי שהסרט שנעבוד עליו יהיה מוצר אובייקטיבי שאוכל לחיות איתו, והוא גם ייתן לסרט נפח של מותחן ולא רק של דיון פוליטי".

 

 

האם השתמשת בחומרים שאספת במהלך עבודתך כעיתונאי בשטחים?

"כל התסריט מבוסס על דברים שחוויתי ביומיום ומהעבודה שלי בשטחים. היו סצינות שלקחתי ישירות מהחיים שלי שם. יש סצינה בה אני מגלם את עצמי, מקבל טלפון: 'מה קורה? הצבא סוגר, יש חיסול, אין חיסול'. דבר כזה עברתי בעצמי כשקיבלתי טלפון ממישהו מגדודי חללי אל-אקצא ברמאללה שאמר לי: 'עכשיו ברחתי מהמסתערבים ואני פצוע, מה אומרים על זה בישראל, הצבא וזרועות הביטחון'?. במהלך העבודה שלי כעיתונאי, כשיצאתי לשטח לכתבות ראיתי את הדברים מנקודת המבט של הסצינה שעבדנו עליה: הסתכלתי על התפאורה, שולחן האוכל, האם יש עליו אוכל מוכן או שימורים, הפוסטרים על הקירות ברחוב של הרוג, מחבל או בכיר שחוסל. איך הם מדברים ביניהם ביומיום כשיושבים ומשחקים ביחד קלפים, כי הרי יש שעות רבות שהם צריכים להעביר את הזמן כי הם לא יכולים לצאת החוצה.

 

"הייתי עד גם למלחמת קרדיטים על הגופות, הגופה שייכת לארגון הזה או הזה, מה שאפשר לראות בסרט. השנים ההן, 2004-2005, היו שנים מכוננות בהווי הפלשתינאי, כשאבו מאזן התמנה ליו"ר הרשות וגם לראש ממשלה ונשיא. הוא החליט שהוא מפסיק את האלימות ושאנשים שלא מבצעים את ההוראות שלו לא יקבלו יותר חסות ועזרה. זה גרם למצוקה אצל המבוקשים. קודם כל מצוקה נפשית, כי הם כבר לא מצאו את עצמם, ובמקביל גם מצוקה כספית שהובילה חלק מהם לחפש מקורות מימון לא שגרתיים. אז אתה מתחיל לשקול לקבל כסף מהחמאס. כשהיה יוצא לדרך פיגוע, הארגונים היו רבים ביניהם: מי אחראי, למי שייכת הגופה. העתקנו את המציאות אל תוך הסרט: המצוקות הנפשיות, המצבים המשפחתיים, הקשיים הכלכליים. הסרט הוא לא איך שאני ויובל ראינו את הדברים, אלא איך הרשות הפלשתינאית נראית מנקודת מבטם של הפעילים עצמם".

 

האם לא חששת לפעמים לדווח על מה שקורה ברשות הפלשתינאית?

"לא. בהתחלה אכן אתה מרגיש שלא כדאי להרגיז יותר מדי אנשים, אבל אחר כך אנשים מבינים שמה שאתה כותב זה לא בגלל שאתה רוצה להיכנס בהם, אלא כדי להביא את הסיפור. פעם, בפגישה של תא כתבי השטחים, אבו מאזן עזב את כל העיתונאים בצד והתחיל להתווכח איתי, למה כתבתי ככה ולמה כתבתי ככה. הוא פנה אלי ואמר: 'אני רוצה להיפגש איתך וללבן דברים'. לא התרגשתי יותר מדי".

 

העבודה הזאת העמידה אותך בסכנה לפעמים?

"כן, לא אחת. בעיקר בזמן מבצע 'חומת מגן'. פעם נקלעתי לחילופי ירי במעבר ארז בלילה אחד כשביקשתי לחזור הביתה. היינו נכנסים בנקודות העוקפות שהיו בהן מחסומים מאולתרים, וחותמים מול דובר צה"ל על מסמך שאומר שאנו מודעים לכך שאנו מסכנים את חיינו ומסירים מהרשויות את האחריות. חתמתי על המסמך הזה עשרות פעמים".

 

איך קיבלו את הסרט ברשות הפלשתינאית?

ואקד: "זה מאוד מסקרן אותי, אבל בינתיים אין מי יודע מה אפשרויות להקרין שם את הסרט. יש אולם גדול ברשות, ארמון התרבות, שאני מקווה שיסתדר לנו להציג בו. הזמנו חברים להקרנות המוקדמות וגם כאלה שהצליחו להתפלח ולהגיע לירושלים אמרו שזה מאוד מאוד מדוייק".

 

האם הצלחתם לראיין אנשי שב"כ כעבודת הכנה לסרט? איך עיצבתם את דמותו של רזי?

אדלר: "דיברנו עם המון אנשים, אבל הכי קשה היה להגיע לאנשי השב"כ. בכל זאת הגענו לכמה מהם וניסינו להבין מהם את הדינמיקה בין המקור והמפעיל ואיך הפגישות ביניהן נראות. זה מה שהפך ללב של הסרט, היומיום של כמה דמויות שחיות את הסכסוך הזה. למדנו שאותם אנשי שב"כ צריכים להיות כריזמטיים, מעין פסיכולוגים. העבודה שלהם היא לייצר אינטימיות עם המקור שלהם. כשרזי אומר על סנפור שהוא אוהב אותו וקרוב אליו, זה נכון, אבל הוא עושה את זה במסגרת העבודה שלו, על מנת להשתמש בו. ידענו את זה גם קודם לכן, אבל רק במהלך התחקיר והעבודה על הסרט הבנו באמת את מערכת היחסים המורכבת הזאת בין המפעיל והמקור.

 

"כל שב"כניק סיפר לנו שהם מחפשים אנשים שזקוקים למשהו שאין בעולם שלהם: תשומת לב וחום, והמפעילים מספקים להם את זה, משהו אמוציונלי שאין להם. המפעילים צריכים להיות מקסימים, לגרום לאנשים להתאהב בהם. איש שב"כ הוא יותר פסיכולוג מחייל".

 

קראתי שלפני שהפכת להיות במאי, היית מתמטיקאי, עשית דוקטורט בפילוסופיה, איך עוברים מזה לעולם הקולנוע?

"זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. היו לי כמה שנים בהן כתבתי תסריטים שאת חלקם לא כל כך אהבתי, ראיתי המון סרטים, קראתי כמות שלא תיאמן: ספרות ופילוסופיה, פרויד ויונג, מחזות ואגדות, היסטוריה גרמנית ואת כל שייקספיר, ספרי קומיקס ועוד. למדתי משחק בלי שטרסברג, עשיתי סרטים קצרים ועוד כל מיני דברים".

 

שנות המעבר מפילוסופיה ומתמטיקה לקולנוע לא היו קלות. אדלר הרגיש במבוי סתום. לא ידע אם לכתוב, למצוא מישהו אחר שיכתוב ועל מה לכתוב בכלל. הוא היה בחור שהכל הלך לו די טוב, הלימודים האקדמאים, הפרנסה, כסף. פתאום באמצע החיים מחליט אדם לשנות כיוון, החלטה אמיצה ללא ספק ובמקרה של אדלר, גם כזו שהוכיחה את עצמה בגדול. הסרט זיכה אותו בפרס אופיר ובפרס המבקרים של ונציה.

 

איך היה ללכת על השטיח האדום בפעם הראשונה?

"נהדר. היינו כולנו יחד. זו הרגשה מדהימה".

 

אתה חושב על האפשרות שתגיעו לאוסקר?

"יהיה מדהים אם זה יקרה, אבל גם אם לא, הסרט כבר תפס את המקום שלו בעולם".