כשיוהאן קרויף שכח את המסטיק

השבוע לפני 23 שנה פיזר הבעלים של פיזה 26 ק"ג מלח על הדשא נגד עין הרע. בשבילנו זה היה תירוץ טוב להזכיר כמה אמונות טפלות בכדורגל העולמי: מה קרה לכוכב ההולנדי לפני גמר גביע האלופות, איפה הטיל סרחיו גויקוצ'יאה את מימיו, ומה קרה לשחקנים שטבלו בנהר שורץ תנינים

אנשי כדורגל חיים על אמונות טפלות. נכון, הגילוי הזה מרעיש כמו החשיפה האחרונה על ההוצאות המנופחות בבית ראש הממשלה, אבל כשהבדיחה לא על חשבוננו, הדוגמאות פחות מרגיזות ויותר משעשעות.

  

אל תחמיצו את התקצירים ב-ynet ספורט:

• הנגיחה של גוזלן המופע של בן חיים - תקצירי ליגת העל
• צפו בסנדרו מפציץ לחיבורים - תקצירי הליגה האנגלית
• הניצחון בבלגרד: צפו בתקצירי מכבי ת"א ביורוליג 
• מכבי ת"א הפסידה בירושלים: צפו בתקצירי ליגת ווינר סל 

 

נפתח עם רומיאו אנקונטאני, הבעלים המנוח של פיזה, שבדיוק השבוע לפני 23 שנה פיזר במגרש הביתי לא פחות מ-26 ק"ג מלח נגד עין הרע (או כמו שקוראים לזה בפיזה, עין עקומה). זה עבד, והקבוצה ניצחה את צ'זנה 2:3.

 

 

ואם כבר איטלקים, המאמן ג'ובאני טראפטוני היה מנצל את אחותו הנזירה (אלוהים, זה לא נשמע טוב) ומרטיב את שחקניו (זה הולך ומידרדר) במים קדושים שקיבל ממנה (אה, סבבה).

 

ואם כבר מים קדושים, השוער הארגנטינאי סרחיו גויקוצ'אה עשה את צרכיו לפני כל דו קרב פנדלים (על הדשא, כן?). זה עוד כלום לעומת מאמן ברמינגהאם לשעבר, בארי פריי, שהטיל את מימיו בכל ארבע פינות המגרש במטרה להסיר קללה צוענית עתיקת יומין.

 

 

ואם כבר ארגנטינאים, מאמן הנבחרת במונדיאלים של 1986 ו-1990, קרלוס בילארדו, אסר על שחקניו לאכול עוף (להבקיע עם היד הוא דווקא אישר להם).

 

ואם כבר אלופי עולם, כולנו זוכרים איך לורן בלאן היה מנשק את הקרחת של פביאן בארטז לפני המשחקים של צרפת במונדיאל 1998, אבל מסתבר שזה היה רק חלק אחד בטרילוגיה של הטריקולור. בנוסף לזה, השחקנים תמיד תפסו את אותם מקומות באוטובוס ("מקומות קבועים", בשפתם של ילדי כאפות), ובחדר ההלבשה השמיעו את – אתם יושבים? – I Will Survive, הלהיט המדליק מהסבנטיז.

 

 

ואם כבר I Will Survive, כשקבוצת מידלנד פורטלנד מזימבאבווה הייתה במצב קשה, המאמן שלח את כולם לטבול בנהר זמבזי כדי להיטהר. זו הייתה שגיאה טקטית קשה: 16 שחקנים נכנסו לנהר שורץ ההיפופוטמים והתנינים, רק 15 יצאו ממנו.

 

ואם כבר חוסר מזל, ליוהאן קרויף היה טקס כפול: הוא היה נותן סטירה בבטן לחברו באיאקס, השוער חרט באלס, ואז מתקדם לעיגול האמצע ויורק את המסטיק לחצי המגרש של היריבה. לפני גמר 1969 הוא שכח את המסטיק, ואיאקס חטפה רביעייה ממילאן.

 

ואם כבר מילאן, ללואיס סוארס - לא האורוגוואי הבעייתי של ליברפול אלא הספרדי האגדי של היריבה העירונית אינטר בשנות השישים - היה טקס קבוע עם המאמן העוד־יותר־אגדי שלו, הלניו הררה. לפני משחקים הררה היה מרעיד את השולחן כדי שכוס היין של סוארס תיפול "במקרה", ואת הטיפות מהמשקה שנשפך הקשר היה מורח על הרגל ועל הראש. התוצאה: שני גביעי אירופה, שלוש אליפויות, ומאות מפות שולחן שהלכו לפח.

 

 

גם בכדורגל שלנו לא חסרות אמונות טפלות. נסתפק בדוגמה אחת, שיכולה אולי להעיד על יעילותן: החמסה של דרור קשטן.