אֵין קִיר לַבַּיִת,
הָרוּחַ נִכְנָס וְיוֹצֵא כִּרְצוֹנוֹ.
אֵין דֶּלֶת לַבַּיִת:
מִי יָבוֹא?
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת
אַבָּא אִמָּא וְיַלְדָּה
הָאָב עוֹטֶה סָדִין לָבָן,
הָאֵם נֶאֱלֶמֶת.
אֵין תִּקְרָה לַבַּיִת.
הַשֶּׁלֶג קוֹלֵעַ
צַמּוֹת לְבָנוֹת לַיַּלְדָּה.
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת.
אֵין בַּיִת לַבַּיִת.
*
צַמּוֹתֶיהָ הַזְּהֻבּוֹת שֶׁל לִילִי
נִמְסְרוּ לְמִשְׁמֶרֶת לַשְּׁכֵנִים.
לֹא הָיָה זְמַן לְטַפֵּל בְּצַמּוֹת
בַּמִּלְחָמָה.
שְׂעָרִי הַשָּׁחֹר נִצְבַּע לְצָהֹב.
לֹא הָיָה מָקוֹם לִילָדוֹת שְׁחֹרוֹת
בַּמִּלְחָמָה.
כְּשֶׁשָּׁבָה אִמָּהּ שֶׁל לִילִי
הַיַּלְדָּה לֹא הָיְתָה עוֹד.
הַצָּמוֹת מֻצָּגוֹת בַּמּוּזֵאוֹן.
כְּשֶׁשָּׁבָה אִמִּי
לֹא מָצְאָה אֶת יַלְדוּתִי
שֶׁהִשְׁחִירָה.
אִמִּי
לֹא שָׁמְטָה
זֶהוּתָהּ
לַגַּלִּים
כְּשֶׁהִפְלִיגָה
מֵאַרְצוֹת האֵשׁ
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
כָּל יָמֶיהָ
הוֹסִיפָה לִרְקֹחַ
רִבּוֹת
בְּפּוֹלָנִית.
*
לִפְעָמִים אֲנִי עוֹד מְנַסָּה, צוֹבַעַת פָּנַי,
עוֹטָה בִּגְדֵי לֵיצָן, יוֹצֵאת לָרְחוֹבוֹת,
מְחַפֶּשֶׂת הָמוֹן גּוֹעֵשׁ, שְׁוָקִים הוֹמֵי אָדָם,
מְקוֹמוֹת מוּאָרִים, הֲכִי קָרוֹב לַשֶּׁמֶשׁ.
אוֹ בּוֹרַחַת לְאַרְצָן שֶׁל הָאֲהָבוֹת הַגְּדוֹלוֹת,
מְחַפֶּשֶׂת מִסְתּוֹר בְּחֵיקָן. אַךְ אֵין מָנוֹס,
הִיא בּוֹרַחַת אִתִּי,
הִיא אֲנִי.
שירים אלו מאת המשוררת חוה ניסימוב, הם מתוך הספר "אין בית לבית" שראה אור בהוצאת ספרי "עתון 77". חוה ניסימוב, ילידת פולין, עסקה בניהול פרויקטים קהילתיים. פרסמה את הספרים "ילדה משם" (בהוצאת מקטרת) ו"רעבת רחם" (בהוצאת עקד). "אין בית לבית" הוא ספרה השלישי.