המנוי לבריכה בוטל: "כיוון שאני פגועת נפש"

הנהלת בריכה אסרה על אישה להמשיך להגיע מכיוון שנהגה לשיר בקול רם, לנבל את הפה ולהפריע לאחרים. האישה תבעה בטענה שמדובר באפליה על רקע מצבה הנפשי. השופט דחה אותה: אין אסמכתה לכך שאת נכה נפשית

אישה שהייתה מנויה בבריכת שחיה במשך כשש שנים הופתעה לגלות שהמנוי שלה הופסק על ידי ההנהלה. ממכתב שקיבלה במרץ 2012 עלה שהעילה לכך היא התנהגות בלתי הולמת בתחום הבריכה, הכוללת שירה עם אוזניות בקולי קולות, ניבול פה והפרעה לקיומו של חוג התעמלות במים לאוכלוסיה המבוגרת. על פי המכתב, ההתנהגות לא פסקה למרות התראות קודמות. בעקבות זאת הגישה האישה תביעה נגד הנהלת הבריכה לבית משפט השלום בפתח תקווה.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

• העליון והנעל: סימן השאלה ברצח תאיר ראדה
• הפנסיה לא הספיקה לה: דרשה שהגרוש יעבוד
• רשות המסים נגד "חברות הארנק": מי ייפגע?
• די לבזבז: במקום מותרות - תחזירי את החוב

 

בתביעה היא הודתה שהיא נוהגת לשיר בשטח הבריכה אבל לדבריה הדבר לא הטריד איש. היא הכחישה שאי פעם ניבלה את פיה, ולטענתה הסיבה היחידה להפסקת המינוי היא היותה פגועת נפש. לטענתה מדובר באפליה המנוגדת לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ועל כן תבעה לקבל פיצוי של 50 אלף שקל.

הנהלת הבריכה הכחישה שביטול המינוי נעשה מתוך אפליה. לטענתה, אף שבמשך שנים הייתה התנהגותה של התובעת חריגה ומוזרה, היא אפשרה לה ליהנות משרותי הבריכה, ונציגיה התייחסו אליה בסבלנות ובסלחנות רבה. אלא שלקראת הסוף החמירה התנהגותה והקצינה באופן שהפריע למתרחצים האחרים. לטענתה, מנהל הבריכה פנה אל התובעת וביקש ממנה לרסן את התנהגותה. היא הבטיחה לחדול מהתנהגות זו, אבל שבה לסורה.

 

הנהלת הבריכה הוסיפה שמחובתה לאפשר לכלל הציבור, המשלם ממיטב כספו, ליהנות מהבריכה ללא מטרדים או הפרעות, ומכיוון שהתנהגותה של התובעת פגעה בציבור זה, הפסקת השירות לא מהווה אפליה.

 

אין אפליה

השופט עמית רוזינס התרשם שהתובעת העידה בתום לב, וניכר שאינה מודעת לכך שהתנהגותה הפריעה לסביבה. אבל מנגד הוא ציין שעדי הנתבעת איששו את הטענות שעלו מכתב ההגנה, והציגו תמונה שלפיה חלה החמרה בהתנהגות התובעת בחלוף הזמן.

לפיכך קבע השופט שהתובעת אכן התנהגה באופן שהפריע למשתמשי הבריכה האחרים והנהלת הבריכה לא נקטה אפליה או התנכלות כלפיה בשל מצבה הנפשי.

 

השופט ציין גם שאף שהאישה הגישה את תביעתה בהתאם לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, היא לא הוכיחה שהיא אדם עם מוגבלות על פי משמעותו בחוק. בתצהירה נכתב כי היא "נכת נפש עם דרגת נכות", אלא שלא הובאו אסמכתאות לתמוך בטענה זו או ראיה לכך שבשל אותה לקות תפקודה מוגבל.

 

על כן התביעה נדחתה והנתבעת לא חויבה בפיצוי כספי לתובעת. השופט ציין שמקובלים עליו דברי בא כוח התובעת, שלפיהם על בתי המשפט לקבוע סטנדרטים של התנהגות שיגנו על פגועי נפש ולא יאפשרו אפליה נגדם. עם זאת, הוסיף, עיקרון זה לא מהווה הצדקה למנוע מהציבור ליהנות מפעילות סדירה וסבירה, ללא הפרעות, ויש למצוא את האיזון המתאים בין השניים.

 

• לקריאת פסק הדין – לחצו כאן
• הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין