גלוית כריסמס מפלורידה

זו באמת חוויה "מענוות" לחיות כקבוצת מיעוט, אבל גם די מבאסת

"בואי לאמריקה לראות קצת כריסמס אמיתי", אני מנסה לשכנע את האחיינית שלי, שאוטוטו הופכת לרכוש צה"ל. "כריסמס בלי שלג?" היא מעקמת אף בסקייפ, "מה זה שווה?"

 

אבל מי שגר בפלורידה יודע שלעניין הזה של השלג יש פתרונות, כי גם אם סנטה קלאוס הגיע מהקוטב הצפוני זה לא אומר שהוא לא יכול להזיע קצת בטיילת שעל חוף הים או ביוניברסל פארק כשהוא עטוף בחליפה אדומה על גבי משאית עם פתיתי שלג מזוייף. הזוי? אולי. פתטי? בטוח, אבל להמונים שמגיעים למצעדי הכריסמס האלה בדרום פלורידה בכל שנה זה ממש לא מזיז.

 

החג הזה נראה כאילו הוא תוכנן בקפידה בידי גאוני מרקטינג במטרה לשבות את ליבו ודמיונו של כל ילד באשר הוא. אני נזכרת איך החג הזה הצטייר אז בעינינו, ילדי המזרח התיכון של שנות השבעים, בטלוויזיית שחור-לבן, ערוץ אחד ודמיון בלתי מוגבל, שואבים עולם מתוך סדרות אמריקאיות בינוניות, בהן הכריסמס המושלג הזה נראה היה כמו הדבר הכי חמים ומנחם, אפוף בקסם בלתי מוכר ששום דבר שידענו עד אז לא יכול היה להשתוות לו. עכשיו לך תיתן לדבר הזה פייט.

 

קולגה שלי לשעבר, יהודיה-אמריקאית, הייתה מספרת לי שלמען ילדיה היא הוציאה את חנוכה לגמרי מפרופורציה במיצג מרשים שכלל סביבון וחנוכיה מתנפחים בחצר הקדמית ושלל אורות ואפקטים. לי המתנפחים האלה נראו תמיד חסרי טעם, אז הסתפקתי בחנוכיה מושקעת, נרות מעוצבים, שמונה מתנות סחטניות וסופגניות כבדות טעמים, מינימום 1200 קלוריות היחידה. ועדיין, מראש אפשר היה להודות שהפסדנו לכריסמס בנוק אאוט. אם חנוכה בכל שנה היה נותן לנו את הקונטרה לכריסמס בקרב שסופו ידוע מראש, חג האורות שלנו התנדף לו השנה כבר בנובמבר, משאיר אותנו עירומים מול הכריסמס הראוותני.

 

ברכת ה"האפי הולידייז", היא אמנם פתרון ידידותי לסביבה, אבל השנה נראה שהיא לא לגמרי תקפה. פעם, לפני שנים, כשהיו מברכים אותי ב"מרי כריסמס", הייתי מתעקשת לדייק ועונה שאני חוגגת את חנוכה, מה שהיה גורם לבלבול רגעי, ספק מתנצל ספק נעלב אצל הצד השני. עכשיו אני כבר מוותרת ועונה ב"מרי כריסמס", שאיכשהו יוצא חלש כזה, מקיים את כללי הנימוס אבל עדיין לא מתחייב עד הסוף. להבדיל, יש גם את ה"מרי כריסמס" המתריס, שפירושו "שכחת לתת לי את הטיפ השנתי", והוא נאמר שוב ושוב (על ידי הסופר, הדורמן, הבייבי סיטר ועוד) עד שהרמז מובן. בשנה שעברה, הדוורית שלי הציקה לי עם "האפי ניו יייר" מלווה בחיוך מזויף במשך שלושה חודשים רצופים, עד שחמישה דולר טיפ בחודש מרץ השתיקו את העניין הזה סופית.

 

זאת אומנם חויה "מענוות" להיות מיעוט, כזאת שעוזרת לפתח את חוש האמפתיה וחושים חיוביים אחרים, אבל מה לעשות שהיא גם מאוד מבאסת. אם כל זה לא מספיק, אז פתאום הילדה גם יוצאת בהערה מטרידה שהבית שלנו הוא הבית הרע: של כולם מואר ושלנו חשוך. הגדולה גוערת בה: "שכחת שאנחנו יהודים?!" הבעל ממהר לנזוף בי בשקט: "הכל באשמתך, אמרתי לך אלף פעם לרשום אותה להיברו סקול". אם לא די בכך, הילדה גם נכנסת בעונה הזאת לכל מיני ויכוחים תיאולוגיים על מעמדו האלוהי או לא-אלוהי של ג'יזס, ובשנה שעברה אפילו היה לה דחוף לעדכן כמה חברות שסנטה לא קיים, מה שהוביל לטלפונים מאשימים מאמהות ניורוטיות שהרסתי לבנותיהן את הילדות. "השנה את לא מדברת על סנטה, את שומעת?" אני מזכירה לה בתקיפות. אחר כך היא מתלוננת שהמורה הביאה לכיתה עץ ענק מקושט שמאחוריו החביאה חנוכיה מיניאטורית. אוי למכאובי הגולה! עכשיו כבר אין ספק שהיא מפתחת תסביכי כריסמס. כדי לשקם את כבודה האבוד, התחלתי להשמיע לה את ה"חנוכה איז פאנוקה" של אדם סנדלר (שמעדכן שאפילו הריסון פורד הוא רבע יהודי!), וזה עבד כבמטה קסם. מסתבר שסנדלר עושה עבודה מצויינת כמנחה קבוצת תמיכה המונית לילדים יהודים באמריקה בזמן הרגיש הזה בשנה, שבו הם נשארים מחוץ למסיבה הכי שווה בעיר.

 

אבא שלה, לפני שיישר איתנו קו ועבר ליהדות גם הוא, היה ילד כריסמס, ובין כל הכוונות הטובות לגדל ילדות יהודיות, אני עדיין קולטת אצלו הבלחות של נוסטלגיה. "דאדי", מפצירה בו הקטנה, "כשהיית קטן קישטתם את העץ?" "כן!" הוא נזכר בערגה בחוויה המגבשת, "היינו מוציאים את אותם ארגזים כל שנה, ולקח לנו שעות לסדר את האורות, כי תמיד הייתה נורה אחת שרופה שדפקה את כל השאר".

 

אחר כך הוא מוסיף במרמור לאוזניי בלבד: "הציפיות מהיום הזה היו בשמיים וכגודל הציפיות כך גודל האכזבות. אמא שלי הייתה פקעת עצבים, הרסה הכל עם הלחץ שלה על הניקיון והשופינג. מכירה את הנשים האלה, שמתלוננות נון סטופ כמה שופינג לכריסמס עוד יש להן לעשות? זאת היא, כל שנה. ויש גם את הקטע הדפוק אצל ההורים, כאילו הם צריכים לתת לילדים את 'הכריסמס שלהם לא היה', שזה אומר לקנות יותר מתנות ולהוציא יותר כסף. בכל מקרה, לפחות אצלנו אף פעם המתנות לא היו מספיק טובות ותמיד הייתה בסוף תחושת כשלון. אצל כולם!

 

"זה מה שהורס אותי בחג הזה", הוא מוסיף, "כולם מתאמצים כל כך כדי להיכנס לתוך הגלויה האידילית הזאת של ה'מושלם' ושלילדים יהיה כריסמס מושלם, אבל אין משפחות מושלמות, והבועה תמיד מתפוצצת", הוא מסכם בפסימיות. לפחות בניו-יורק, בה הוא גדל, מדובר בגלויה מושלגת, אבל כאן, במדינת השמש, הרבה יותר קשה להשיג את האפקט הלבן, הכאילו מושלם. כאן לא תפגשו בכריסמס-מאניה של הצפון, לפחות לא בתחום קישוטי החצר. אין כאן חצרות מעוטרות בפסלוני תיישים ועיזים סביב בייבי ג'יזס בתיבה. במקום זה, בהשראת הדיסני, יש מצעדים צבעוניים על גבי משאיות, מכוניות ואוניות, כולל סנטה קלאוס בספידו ומשקפי שמש עם בקבוק בירה ביד.

 

 

כשאת מגיעה לפה כתיירת, את יכולה לחוות את הכריסמס באופן חסר מחוייבות, שטחי ומענג, סוג של בידור. אבל כשאת חיה פה זה כבר סיפור אחר, כי גם את הופכת לחלק מההצגה, ודיר בעלק שתהרסי אותה! אז במקום להיות פארטי פופר משביתת שמחות, הציפייה היא שאם את מסרבת לשתף פעולה, לפחות תשבי בצד ותשתקי.

 

רבי אחד אמר לי פעם, שהצורה בה נחגג חג החנוכה באמריקה, עם החנוכה-בוש והמסחריות ברוח הכריסמס, היא, באופן אירוני, התגלמות ההתיוונות וההתבוללות. וגם אם יש כאלה שנותנים גם לילדים שלהם לשבת על הברכיים של סנטה בשופינג מול, בגלל "הקטע החברתי", ואפילו מכניסים עץ הביתה, "בגלל היופי", אצל מרבית הישראלים-האמריקאים, בוגרי מדינת היהודים, הגישה הזו אינה עוברת. הם עדיין לא הפנימו את המנטליות המתערבבת של יהודי אמריקה. עבור הישראלים של פלורידה כריסמס זה עדיין שם נרדף לצ'ייניז וסרט, סרט וצ'ייניז. רק חבל שהסרטים בזמן הזה של השנה כל כך מחורבנים. וגם המסעדות הסיניות כאן לא משהו. נו, העיקר שיהיו לנו "חגים שמחים".