עומר ומיטל הם שכנים בבניין ברעננה, שעמד להיכנס להליך של פרויקט תמ"א 38, אולם שניהם העדיפו שהפרויקט לא יצא לפועל. עומר הוא צעיר המתגורר עם אשתו בדירה השייכת לסבתו, ושכנתו מיטל סובלת מבעיית נשימה כרונית. עומר מעדיף להמשיך לחיות בבניין בלי "הבלאגן" שכרוך בשיפוץ, ומיטל מעדיפה שלא להקיף את סביבת המחייה שלה באבק.
למרות זאת, בסופו של דבר שני השכנים הסכימו להיות חלק מהפרויקט. מיטל השתכנעה שתוכל לפתוח קליניקה קטנה בממ"ד החדש שיתווסף בדירתה; עומר סיכם עם משפחתו שיוכל להמשיך לגור בדירה בשנים הקרובות, וכבר ראה בדמיונו איך הממ"ד בדירה הופך לחדר ילדים עבור הילדים העתידיים.
אז הם צירפו את חתימת בעלי דירותיהם להסכם עם היזם - והחלו לצפות לשינוי. מה שהם לא ידעו זה שתוכניות הבנייה שצורפו להסכם היו תוכניות רעיוניות בלבד - למעשה, מדובר היה בתוכניות ששרטט אדריכל על בסיס היתר הבנייה המקורי של הבניין, כפי שנמצא בתיק הבניין מזה עשרות שנים.
בפועל, תוכניות הבנייה כלל לא תאמו את התוכניות שבהסכם וגם לא התאימו לתוכניות העתידיות של מיטל ועומר. מדידה עדכנית שהזמין היזם לאחר אישור ההסכם, גילתה סטייה של חצי מטר לרעת דיירי הבניין - בין מה שתואר בהיתר הבנייה לבין המצב בשטח. לנוכח הנתונים החדשים, עודכנו התוכניות - והממ"ד הפך לחדרון צר. גם החניות שהובטחו בקומת העמודים התנדפו לבלי שוב, בצל הצורך לתכנן מחדש קונסטרוקציה שלא הותירה להן מקום.
איך ייתכן שדיירים חותמים על הסכם עם תוכניות, ובפועל הבנייה יוצאת לדרך עם תוכניות אחרות? פשוט מאוד: להסכם צורפו תוכניות ששורטטו על בסיס היתר הבנייה המקורי והישן. לאחר חתימת ההסכם, היזם מפעיל אנשי מקצוע שמודדים, בודקים ומכינים תוכניות על בסיס המצב העדכני (מודד, קונסטרוקטור, יועץ בטיחות, יועץ חניה ועוד).
בניינים שהוקמו סביב, חצרות שהופקעו לטובת מדרכות, כבישי גישה ותשתיות אחרות - כל אלה משפיעים על היתר הבנייה שיינתן לפרויקט התמ"א. הקונסטרוקטור, המתכנן את החיזוק, יוסיף עמודים; יועץ הבטיחות יוסיף קירות הדף; ויועץ התנועה יפסול חניות. התוצאה: העירייה מקבלת תוכנית בנייה שונה לחלוטין מזו שהוצגה לדיירים בשלב ההסכם, ועל סמך תוכנית זו יקודם היתר הבנייה לפרויקט.
המצב המתואר מעלה אינו מקרה חד פעמי - זוהי בעיה נפוצה בעשרות בניינים שנאלצו להתמודד איתה. הגורם לכך הוא העובדה שהוצאת תוכנית עדכנית ומדויקת כרוכה בעלות לא מבוטלת של עבודת אנשי המקצוע. למעשה, ליזם אין כל תמריץ להוציא כספים - כל עוד ההסכם אינו חתום והפרויקט לא בכיסו.
לעתים, ליזם ברור שמדידה עדכנית תאפשר לו להציג תוכנית פחות אטרקטיבית. עדיף לו להתנהל בצורה "תמימה" ולהגיש תוכנית אופטימלית המבוססת על ההיתר הישן - ולהוסיף סעיף בהסכם שמדגיש כי מדובר בתוכנית עקרונית הכפופה לשינויים של יועצים, מדידה עדכנית והנחיית הרשויות המוסמכות. סעיף זה הופך, בעצם, את התוכנית לריקה מתוכן.
חשוב להבין שאין הגיון כלכלי עבור היזם בהשקעת כספים בתוכנית עדכנית, עבור הסכם שטרם נחתם. אין כאן רמאות מכוונת - מטרתו של היזם להשיג את ההסכם החתום, על מנת שיוכל להתקדם. לפיכך, המדיניות הנפוצה היא קודם חתימה - ואחר כך פתרון בעיות. לכן האחריות היא של בעלי הדירות. הם אלה שחייבים לספק לעצמם את ההגנות המתאימות. ויש כאלה:
כך או כך, קשה להימלט לחלוטין מחוסר הוודאות התכנוני אשר קיים בשלב שלפני חתימת הסכם תמ"א. עם זאת, רצוי לייצר הגבלות שיהוו טווח ברור המגדיר מראש עד לאן בעלי הדירות יהיו מוכנים לסגת ברמת התכנון.
הכותב הוא בעלי משרד עו"ד המלווה ומייצג בעלי דירות בפרויקטים רבים של תמ"א 38