מְרַפְּאָה בקסמים: חוויות מאוהל הטיפולים בהאיטי

מרפאת השיקום הפיזיקלי, נפתחה בהאיטי לפני שלוש וחצי שנים בעקבות רעידת האדמה שפקדה את האזור. ניצן הרטל, מתמחה בריפוי בעיסוק, חברה לארגון Global Therapy Group האמריקני המרכז מתנדבים ממקצועות הבריאות מכל העולם ומספרת על חוויותיה כמתנדבת במרפאה

ניצן הרטל פורסם: 28.02.14, 03:33

מחוץ לשדה התעופה הכאוס חוגג, ברחוב מאות אנשים, מכוניות, אופנועים, רוכלים, עיזים וחזירים. הנהג מתמרן את דרכו ברחובות ודרכי עפר, אח"כ פונה לדרך ראשית סלולה והומה. מכל עבר מגיחים כלי רכב שונים, רוכלים עם סלים ושקים על ראשיהם, על חומות וגדרות הרחובות תלויה סחורה מכל הסוגים ולידה המוכרים המציעים מכל הבא ליד. על הגדרות תלויים למכירה בגדים, נעליים, צמיגים, ממתקים. על המדרכות יושבות רוכלות עם סלי פירות וגיגיות מלאות סוגי בשר למכירה. הניסיון לחצות צומת נראה בעיני כנואש, אך הנהג רגוע, עובר בין המכוניות, מצפצף ומתקדם עד שמגיע לעבר השני בבטחה.

 

 

מרפאת השיקום של ארגון Global Therapy Group שוכנת באוהל גדול. בימים אלה החלו בעבודות הבנייה של מרפאת קבע בנויה מתרומה של ארגון "הצלב האדום". האוהל ממוקם על אדמה ורצפתו עשויה מברזנטים שנראים כשאריות אוהלים של Unicef, שככל הנראה נותרו מרעידת האדמה. מסביב לאוהל וברחבת הכניסה גם אדמה עם הרבה אבנים, לא משטח סטרילי עבור אנשים עם בעיות ניידות.

 

בפתח המרפאה שוכן אזור ההמתנה שמורכב מכיסאות גלגלים ומרולאטורים ישנים, והאנשים מחכים. הם מגיעים מתשע בבוקר ומחכים לתורם שכן הקבלה היא לפי סדר ההגעה. המטופלים מגיעים למרפאה בכל דרך אפשרית; ברגל, ברכב, על אופנוע, באוטובוס המקומי (הקרוי "טאפ-טאפ") עבור רובם התחבורה קשה ויקרה להשגה ולכן אינם באים בתדירות הנדרשת. גם כשהם כבר מגיעים האזור פחות נגיש לאנשים עם מגבלה זו או אחרת, הליכון או כסט גלגלים לא באים בחשבון, הדרך לא סלולה ומלאה חתחתים, וכמובן עמוסה במרכולתם של המוני רוכלים.

 



סביבת הטיפולים מחייבת גמישות, יצירתיות ואמפטיה, החוסר מחייב אותנו המטפלים ליצור יש מאין, ולברוא סביבת טיפול נאותה ומקצועית למרות הקשיים. שולחן הופך למיטת טיפולים ולהיפך, רצועות הופכות לתומכי כתף, שני שרפרפים ומזרון הופכים למושב המתאים לטיפול נוירולוגי יעיל. קופסת הקוביות עץ משמשת ככלי למוטוריקה, קוגניציה ושפה לילדים ומבוגרים.

 

"המרפאה בעיסוק עם הקסמים" - זה הכינוי לו זכיתי מעוזרי הטיפול המקומיים שלמעשה מנהלים את מרפאה בפועל, בעקבות הטיפים הקטנים שהצלחתי להעניק להם כשיטות טיפול יעילות יותר. הטיפים שהענקתי לטיפול באותם מקרים נתקבלו כקסמים בתפיסת המטפלים המקומיים. אלה מנהלים את המרפאה אך בעלי הכשרה רפואית בסיסית לגמרי, מפנימים את כל העצות והטיפים המגיעים אליהם ממגוון המתנדבים.

 

חנויות יוקרה מול אשפה ברחובות

האיטי היא המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי. הפערים כאן ניכרים ומשמעותיים מאוד, בכל תחומי החיים: במגורים, ברחוב, בלבוש, בתרבות וכו'. חנויות יוקרה מול ערוץ נחל מלא זבל וחזירים, וילות יוקרה מעברו האחד של הרחוב ושכונת פחונים/אוהלים מעברו השני, אנשים בבגדי יוקרה בבית מלון יוקרתי ומעוצב למשעי וכשחוצים את הכביש ממשיכה ההמולה ואווירת השוק ברחוב המאובק והדחוס. במרפאה, מטופלת מוזנחת הגרה באוהל ללא תנאים בסיסיים ומטופל שבבעלותו קונדיטוריה דובר אנגלית ששירת בצבא האמריקאי. תחושתי כמטפלת לאורך כל התקופה היתה אמביוולנטית מצד אחד תחושת חוסר האונים כשאי אפשר לטפל לעומק ואין שירות רפואי הגון ומצד שני תחושת העילאיות שבכל זאת הצלחתי לעזור לכמה מטופלים ונגעתי בחייהם. והם נגעו בחיי.

 

קרין, בת שנתיים, ילדה מתוקה וחייכנית, עם חולשת שרירים מימין, עדיין אינה הולכת ואינה מדברת. היא זוחלת ביעילות, יודעת להגיע למחוז חפצה, ערנית וסקרנית. מהרגע הראשון שהתחלנו לעבוד יחד, ללא מילים וללא שפה, הרגשתי שהילדה מבינה בדיוק מה אני רוצה ממנה, לעיתים קצת התעקשה, לעיתים קצת התמרדה, אך התעשתה במהירות והמשיכה במשימה. אחת הנקודות המשמעותיות בטיפול היה שיתוף האם, שדאגה היטב לצרכיה הבסיסיים של הילדה, אך לא דיברה עימה ולא הפגינה גילויי חיבה באופן יזום. במהלך הטיפול, הרגשתי שהילדה צמאה לגירויים, משתפת פעולה ומתקדמת מדקה לדקה, השיפור הורגש באופן מיידי.

 

אחת הבעיות הבולטות בהאיטי היא יתר לחץ דם, כתוצאה מגורמים שונים, מה שגורם לריבוי מקרים של אירוע מוחי. רוב המטופלים המגיעים למרפאה זקוקים לשיקום אינטנסיבי לאחר אירוע מוחי, לצערנו הם מגיעים מאוחר מדי ובתדירות נמוכה מדי בגלל קשיים שונים. רובם בגילאי 40-60. דניאל, בן 43, הגיע למרפאה ביומי הראשון שם, הוא בחור צעיר ונמרץ, עם הרבה מוטיבציה, מתהלך עם מקל ועצמאי בתפקודו היומיומי, אך עם יד חלשה ובעיות באיזון טונוס השרירים המתפקדת כיד-עזר. בעזרת דניאל הצלחתי ללמד את המטפלים המקומיים את העקרונות שיטת בובאט עם טונוס לשיקום נוירולוגי. כשהגיעה פילומנה, בת 73, שבועיים אחרי כ 14 יום לאחר אירוע מוחי היה זה תרגול מצוין עבור המטפלים המקומיים שלמדו, שאלו והתקדמו בכל הנוגע לטיפול בנפגעי שבץ מוחי.

 

 

גוסטלינה, בת 13, משותקת בשתי הרגליים, בבית זוחלת או מתקדמת על הישבן כי אין כסא גלגלים, אינה הולכת לבי"ס בשל הקשיים הפיזיים, אך מסתדרת בתוך הבית בכוחות עצמה. ילדה חייכנית ומתקשרת, אך ניכרים ליקויים קוגניטיביים שייתכן שנובעים מחוסר בגירויים והשכלה פורמלית וייתכן שנובעים מפגיעה אורגנית כלשהי. התסכול מחוסר המידע הוא עצום. במקרה שלה, חלק ניכר מההתערבות הוקדש להדרכת האם להעשרה קוגניטיבית והשגת משחקים מותאמים ומטלות שהיא יכולה לבנות עבורה, מאחר והתברר שבבית אינה עושה כמעט כלום.

 

בנוסף, הדרכת עוזרי המרפאה לשימור טווחים וחיזוק - הרעיון של השכבה על הבטן לצורך מתיחה היה חדש עבורם וחשוב מאוד, וכן הדרכתם למתן מטלות קוגניטיביות פשוטות לשיפור קשב, רצף וגמישות מחשבתית - הכנתי דוגמאות של דפי עבודה פשוטים כדי שהם יוכלו להעתיק.

 

העבודה עם הילדים במרפאה היתה מרעננת, מעניינת ונעימה, אך בצידה הרבה תסכול. במקרים מסוימים היה ברור כי להורים לא ממש אכפת או ללא מודעות לבעיות ילדיהם, ובמקרים אחרים הם היו ללא יכולת להשיג אבחון מקצועי ולשפר את תדירות ההגעה לטיפול.

 

חווית האיטי היתה חוויה עמוקה ומשמעותית, המותירה סיפוק. אמנם לא מדובר ב"להציל את העולם", ובאמת הרגשתי שמעשיי הם טיפה בים, אך טיפה עם נוכחות - לא אשכח את הרגעים הקטנים של השינוי כישראלית ראשונה במרפאה. עם צאתי מהאיטי, ידעתי שיש כשלושים אנשים שלהם תרמתי מהידע שלי אפילו במתי מעט, עזרתי בשינוי קטן, והשארתי את החותם האישי שלי בהם.