מטיילים באפריקה, וחוזרים בזמן ל"מבט"

מנחום גוטמן שיצא להרפתקאות עם מלך זולו, ועד לאשת מסע ייקית שחובשת כובע טמבל בג'ונגל, איתן בר-יוסף על האנשים שקירבו את אפריקה לארץ ישראל - דרך ספרים חוצי יבשות

בראשית היה נחום גוטמן ששכב במיטתו בתל אביב הקטנה וחלם חלום נפלא: הנה הוא באפריקה, "עורך צַיִד על פילים פראים, אריות, קרנפים". כשהתעורר, לבו הלם בחוזקה: "הלא יכול אני לנסוע לשם ממש!... מדוע לא אסע לשם באמת?". גוטמן לקח את "המכונית האדומה מספר 5" לרחוב אלנבי, שם עלה על הרכבת לנמל חיפה, שממנו אפשר כידוע "להגיע לכל מקום בעולם".

 

כך החלה ההרפתקה המסעירה של גוטמן "בארץ לובנגולו מלך זולו" - הרפתקה שסיפקה לי, כמו לרבים מילדי ישראל, שעות ארוכות של עונג.

עונג דומה סיפקו התצלומים הישנים באלבום המשפחתי שלי, בהם נראה סבי יוסף ניצב בכפר קטן בניגריה, בראשית שנות ה-60. הוא היה גבר מרשים, יוסף פופישסקי, אבל בתצלומים מאפריקה הוא ניכר לא רק ביפי תוארו אלא גם בלובן עורו: הנה הוא, המהנדס הלבן שבא לסייע לבני היבשת המתעוררת. הוא נפטר לפני שנולדתי, אבל פסלוני הפילים ומסכות העץ שהביא משם עוד ניצבים בבית הוריי, עדוּת להרפתקה אפריקנית כבירה.

 

רק כעבור שנים, כשהתחלתי לחשוב על הסיפורים הללו באופן שיטתי וביקורתי, הבנתי שההרפתקה האפריקנית הזו גילמה - וממשיכה לגלם גם היום - תפקיד מרכזי בתרבות הציונית: מ"תכנית אוגנדה" של הרצל ועד לרומן שלנו עם אידי אמין. מהמשתלמים האפריקנים הרבים שהגיעו לישראל בשנות ה-60 ("תור הזהב" ביחסי ישראל-אפריקה) ועד לפליטים ולמהגרי העבודה של ימינו. מדימויה של אפריקה כמרחב אקזוטי נידח ועד לתחושה שאפריקה היא בעצם כאן. הדואליות הזו מאפיינת את חמשת ספרי המסע שבחרתי מהמגוון העצום של הטקסטים והיצירות שהניב המפגש בין הישראלים לבין אפריקה.

 

"המסע לאוגנדה", מאת נחום וילבוש

בדצמבר 1904 יצאה סוף סוף לדרכה המשלחת ששיגר הקונגרס הציוני למזרח אפריקה כדי להעריך את סיכויי ההצעה הבריטית ליישב שם יהודים (הצעה המוכרת כ"תכנית אוגנדה", למרות שהשטח נמצא בעצם בקניה). לפי מיטב המסורת של "מכרות המלך שלמה", המשלחת כללה שלושה חברים - גנרל בריטי נוצרי, חוקר טבע שוויצרי (שהתאסלם) ומהנדס יהודי צעיר. כן, ממש כמו בדיחה קלאסית: נוצרי, מוסלמי ויהודי נוסעים לאפריקה.

 

היהודי היה נחום וילבוש, בן לשושלת ציונית מפוארת (אחיה של מניה שוחט) ומייסד מפעל "שמן". בניגוד לעמיתיו, שסברו שההתיישבות שם אפשרית, וילבוש שלל את הרעיון. "במקום שאין כלום, אין לעשות כלום", כתב בדו"ח הרשמי שהוגש בקיץ 1905, וחיסל למעשה את התוכנית.

 

אבל גם כשהתמסר לעבודתו התעשייתית בארץ-ישראל, המשיך להגות באוגנדה. ב-1963 פרסם ספר מרתק ששחזר את קורות המשלחת עשרות שנים קודם לכן. בניגוד לדו"ח המקורי, שנכתב בסגנון מדעי יבשושי, כאן כבר הרשה לעצמו וילבוש להיזכר בשלל הרפתקאות מסמרות שער - ממפגש עם אריות טורפים ועד עץ שיטה שעל ענפיו נעוצות מאות גולגולות אדם. באיחור של 60 שנה, וילבוש הסכים להפנים את מוסכמות ההרפתקה האפריקנית.

 

"כיצד גליתי את אפריקה", מאת שמעון צבר

שמעון צבר היה מאייר, פובליציסט וסופר מוכשר - שאהב לטייל בעולם בשנים שבהן מסעות לחו"ל היו עניין יקר להחריד. סיפור מסעותיו במערב אפריקה, רגע לפני תום העידן הקולוניאלי, ראה אור ב-1958 - שילוב מושלם בין טקסטים ספוגי אירוניה דקה, לבין איורים נהדרים בשחור-לבן. צבר הוקיע בספר את עוולות הקולוניאליזם, אבל הוא גם היה הראשון להודות בקסמם של הדימויים הקולוניאליים.

 

"עכשיו כבר מותר לגלות כי המסע שיצר את הספר היה מסעי החמישי ליבשת השחורה", הצהיר בהקדמה לספר. הפעם הראשונה היתה בספינת משוטים בשם "עלילות טרזן" שהביאה את שמעון הפעוט לג'ונגל פראי ש"אי אפשר להגיע אליו אפילו באווירון". אחר כך הצטרף למשלחות החקר שיצאו לאפריקה בספרים "המסע לארץ אופיר" (של הסופר הגרמני מאדאר) ו"בישימון ובערבה" (של הפולני סנקביץ').

 

"כשגדלתי קצת, יצאתי עם נחום גוטמן לחפש את אוצרו של 'לובנגולו מלך זולו'", הסביר צבר: "אך המסע החמישי היה קשה מכל המסעות. זו היתה הפעם הראשונה שנסעתי לשם לבד, בלי ליווי של מבוגרים. עכשיו אני גיבור. אני יושב בכסית ומספר סיפורי גבורה".

"כובע טמבל בג'ונגל", מאת גורית אכסלרד

בניגוד לגוטמן, שהסביר כמה פשוט להפליג לאפריקה, גורית אכסלרד פותחת את ספרה (1964) באזהרת מסע חמורה: "אם אתם חושבים שקל להגיע לאפריקה - טעות בידיכם!". דווקא בעידן התעבורה האווירית, מתברר שהפוטנציאל לטעויות, עיכובים וברבורים הוא אינסופי. וכשהיא כבר טסה מעל היבשת העצומה, מתברר לה "עד כמה מסולפים מושגי על אפריקה: תמיד חשבתי שהיבשת כולה ג'ונגל, והנה אנו טסים מעל מדבר עצום".

 

כמו גוטמן, המזוהה עם הילידוּת התל-אביבית למרות שעלה בגיל שבע, גם גורית (במקור גרטרוד) לא בדיוק נולדה עם כובע טמבל. אבל באפריקה, כאמור, גם ייקית מווינה הופכת פתאום לצברית. כקודמיה, גם אכסלרד מתארת את המסע בריחוק משועשע; גם היא מפלרטטת עם המורשת הקולוניאלית אבל מתייחסת אליה בחשדנות, וגם היא מאיירת את רשמי המסע בעצמה. ובכל זאת, ספרה הוכיח לקוראות הצעירות כי ההרפתקה האפריקנית איננה עניין רק לגברים. נכון, שרת החוץ גולדה מאיר היא זו שסימלה בשנים ההן את הפריחה ביחסי ישראל-אפריקה, אבל ספק אם מישהו ראה אותה אי פעם חובשת כובע טמבל.

 

"סיפור-מסע: להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה", מאת יעקב שביט

כמו רבים אחרים, ההיסטוריון והסופר יעקב שביט גדל על היבשת האקזוטית שנשקפה בסרטי טרזן של ג'וני וייסמילר (וצולמה לרוב בחצר האולפנים בהוליווד). לימים נזכר בחוויית הצפייה בקולנוע - הילדים "רוכנים קדימה בדריכות, רגליהם רוקעות על הרצפה רקיעות קצביות של התרגשות העולה ופושה בגל חום ממיס בכל אברי הגוף, ועיניהם מרותקות-מרותכות אל התנועה שעל המסך". הרומן הפיוטי של שביט, שפורסם ב-1992, מתאר כיצד שנים רבות אחר כך, הילדים שגדלו והיו לגברים בגיל העמידה, מחליטים להשיב את וייסמילר הגוסס עתה בסנטוריום באקפולקו, אל הג'ונגלים של אפריקה - שם יזכה ודאי למנוחה נכונה.

 

המסע המלהיב, הנמשך בסך הכול שעות ספורות - החברים מפליגים אחר הצהריים אבל מספיקים לחזור בזמן לארוחת הערב - מייצג אפריקה פלאית שהיא "היבשת של הילדוּת",

מרחב פנטסטי, אבל גם קונקרטי - שאפשר לשעוט אליו, להתרגש עד דמעות, ואיכשהו לחזור בזמן ל"מבט לחדשות".

 

"לאפריקה", מאת מיכל פלג

הנובלה המרכזית בקובץ הסיפורים היפה הזה (2005) מתארת את מסעה של פלג לאתיופיה, שם חיתה בילדותה. אביה, "סוכן הקִדמה", היה מומחה ישראלי שנדד בין חצרות רודנים "נושא בסליו חבילות שי מישראל הקטנה והחכמה". בתו העיתונאית חוזרת לאפריקה בשליחותו של ירחון כרומו מהודר בעל "שם נמרץ, שמופיעה בו המלה 'טבע', 'עולם', או 'מסע'". אבל מה שאמור להתנהל כמסע נוסטלגי בעל חוקים ברורים, קורס פנימה ומאבד משמעות: "נדמה לי שהכתם הלבן ירד מן המפות והתפשט בתוכי, ואני עצמי - או מאגר הזיכרונות המכונה בקיצור בשם זה - נמחקתי, בהותירי אחריי רק קו שוליים מהוסס של הטֶרה אינקוגניטה שהייתי קודם".

 

הקוראים מוזמנים לחוש צער על האישה הישראלית שהולכת ונמחקת, אבל הנובלה מאיצה בהם להצטער גם על אתיופיה הנגררת שוב ושוב לשמש מראה לאדם הלבן. את מקומה של התנופה הנמרצת ("לאפריקה!") תופס כאן בסופו של דבר מסע, ואולי רק סיפור מסע, המבוסס על השהיה, היסוס ופירוק: מחווה של "טרה אינקוגניטה" אחת לרעותה, של העיתונאית הישראלית - לאפריקה.

 

ספרו של איתן בר-יוסף "וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית" ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון-ליר.