צלמת רוק

רק לפני ארבע שנים דנה דיסטורשן יבין גילתה שהכלי שלה הוא בכלל מצלמת הסטילס ולא הווידיאו. מאז היא הספיקה לצלם את כל הפנתיאון המוזיקלי של עולם הרוק, מפול מקרתני ועד רדיוהד

״המצלמה והעדשות תופסות לי את רוב המקום במזוודה״, אומרת הצלמת דנה יבין, רגע לפני שהיא מסיימת לארוז ועולה על מטוס לטוקיו. ״אני נוסעת לחופשה של שבועיים שעשויה להתפתח למשימת עבודה מאד משמעותית״, היא מוסיפה בנימה של אופטימיות זהירה. ״חשוב לי לארוז בחסכנות ובדייקנות, אני כבר מיומנת בזה״. כמה שעות אחרי השיחה בינינו, מגיע עדכון מלא שמחה: ״קיבלתי אישור סופי לצלם את הרולינג סטונס!!!״. כן, בזמן שאתם מעלעלים בעיתון זה ולוגמים מהקפה, יבין שותה סאקי ומנשנשת סושי עם מיק ג׳אגר וקית׳ ריצ׳ארדס. אחרי שתסיים לתעד את מסע ההופעות היפני של להקת הרוק הכי ענקית בעולם, היא אמורה להמשיך למשימה הבאה שמחכה לה בארץ השמש העולה והיא לצלם את המופע של הזמר והגיטריסט האגדי אריק קלפטון.

 

 

יש לך מקום במזוודה גם בשבילי?

״זה לא קל להיות כל הזמן בסטנד ביי. בדרך כלל האישור לצילום מתקבל ממש זמן קצר לפני המופע. חבר טוב שלי עובד עם הסטונס בתור טכנאי מערכת התופים והוא למעשה חיבר בינינו. כמובן שהביקור ביפן כולל בק סטייג׳ ופינוקים. אני לא מכירה את המונח ׳חופשה׳, תמיד הביזנס איכשהו מתערבב עם הפלז׳ר. כשאת עושה את מה שאת ממש אוהבת, אין הפרדה בין זמן איכות לבין פרנסה. I'm living the dream! ״.

 

 

כולם חוץ מדיוויד בואי

דנה יבין, המכונה גם דנה דיסטורשן, 33, נולדה וגדלה בת״א. בגיל 19, אחרי לימודים בביה״ס לצילום ״קמרה אובסקורה״, היא הגיעה לניו-יורק חמושה במצלמה ובאמביציה בלונדינית. היא נרשמה ללימודים ב- School of Visual Artsובמקביל הספיקה לצלם, להפיק ולערוך שני סרטים באורך מלא. עם סיום הלימודים היא החלה לשמש כצלמת וידאו של להקות מקומיות ובהמשך עבדה עם להקות מוכרות ומצליחות. ״לצילום סטילס הגעתי במקרה רק לפני ארבע שנים״, מספרת יבין. ״הכל התחיל מזה שהצטרפתי למסע ההופעות של להקת הקרקס הצועני הנודד ׳גוגול בורדלו׳ באירופה ובארה״ב במטרה לעשות סרט דוקומנטרי על חיי להקת הפאנק המעניינת הזו. באחד הפסטיבלים בטקסס נאסר עלי לצלם בווידאו אז שלפתי מהתיק מצלמת סטילס קטנה ופשוטה יחסית לתיפעול ותיעדתי את המופע. כשפיתחתי את התמונות הייתי בשוק מהתוצאות ואמרתי לעצמי, ׳וואוו, איפה זה היה כל חיי?׳ פתאום היה לי ברור שזה הכיוון שלי. זה תפור עלי. עד אז לא כל כך התעסקתי בטכניקות של צילום. זרמתי עם זה. כשחזרתי מהטור, ישר רכשתי מצלמה מקצועית עם עדשות כמו שצריך. בתוך שנה הצלחתי ליצור פורטפוליו די מרשים של אמנים ולהקות. פניתי עם המצגת הזו לעתונים, למו״לים, לאמרגנים ולסוכנים והצעתי את שירותי הצילום שלי. מעבר לזה שאני עובדת עם כמה להקות באופן בלעדי אני מועסקת כפרילנס במגזין המוזיקה המוביל Rolling Stone ובבלוגים נחשבים כמו The Brooklyn Vegan. אין כמעט מופע חשוב שאני מפספסת. נכנסתי לעסק הזה עם כזה דרייב שזה הפך להיות כל עולמי. לפעמים העתונים שעבורם אני עובדת שולחים אותי למשימות ולפעמים הלהקות יוצרות איתי קשר ישיר. חשוב מאד במקצוע הזה לפתח נטוורקינג וליצור שם טוב. קיבלתי הצעות מאד מעניינות לקיץ הקרוב, למשל ללוות באופן בלעדי להקה מאד מצליחה. רק כשזה יהיה סגור, אשמח לספר. המחמאה הכי גדולה עבורי היא כשאמן או להקה שצילמתי קונים ממני את התמונות ומשתמשים בהן לפירסומים אישיים״.

 

 

תני לנו קצת אבק כוכבים, מי ברשימת המצולמים שלך?

״יו ניים איט! אני חושבת שיותר פשוט לשאול את מי לא צילמתי. פול מקרתני, ניל יאנג, קולדפליי, מטאליקה, ספרינגסטין, טום פטי, פו פייטרז, פליטווד מק, ארוסמית׳, פול סיימון, אלביס קוסטלו, מוטלי קרו, יוקו אונו, שינייד או'קונור, רד הוט צ׳ילי פפרז, רוברט פלאנט, סלאש, אלישיה קיז, אני יכולה להמשיך... חוץ מזה עבדתי כצלמת הבית של להקות כמו גוגול בורדלו, סוניק יות׳, גארבג׳, ג׳יינס אדיקשן ורדיוהד״.

 

מה מאפיין צילום מוזיקה?

״זה צילום דוקומנטרי, לא מבוים. אי אפשר לדעת למה לצפות ומה יהיה בהופעה, אם האמן יחליט פתאום לקפוץ אל תוך הקהל או לרסק גיטרה על הבמה. צריך להשתמש בטכניקת צילום מאד גבוהה. אין כאן מקום לפישולים, אני לא יכולה לבוא אחר כך לעורך שלי בעיתון או למנהל הלהקה ולומר להם שהיה חשוך מדי או שהצילום יצא לא בפוקוס. זה מקצוע עם רמת אדרנלין מאד גבוהה שדורש הרבה נסיון וביטחון. לפעמים אני מוצאת את עצמי מצלמת במשך 14 שעות רצוף ואז מתעסקת עם עריכות כדי להספיק ולהעביר את החומרים למערכת בזמן. אין לי עוזרים ואני סוחבת לבד את הציוד ומתעסקת עם כל הקטע הטכני לבד. אין כאן מקום לפינוק״.

 

את מצלמת בעיקר מופעי רוק?

״בעיקר רוק, R&B גם פופ. צילמתי את ביונסה, ג׳יי זי, ג׳סטין טימברלייק, פינק, מדונה. את ליידי גאגא אני אמורה לצלם באפריל בסדרת ההופעות המתוכננת שלה בניו-יורק״.

 

מיילי סיירוס?

"עדיין לא, זה בטח יהיה מסקרן״.

 

 

את מי בכל זאת עוד לא הספקת לצלם?

״את שואלת על הבאקט ליסט שלי? תמיד היה לי חלום לצלם את הרולינג סטונס והנה הוא מתגשם בימים אלה. את דיוויד בואי עדיין לא צילמתי. הוא הוציא לא מזמן אלבום חדש ומסע ההופעות בדרך אז אני מקווה שבקרוב אסמן ׳וי׳ גם על זה. למרות ההיכרות שלי עם בונו עדיין לא צילמתי את U2 בהופעה. את הפוליס בהרכב מלא לא צילמתי, אשמח גם לצלם את בוב דילן בפעולה, הוא מצטלם לפורטרטים אבל נחשב לסרבן צילומים ידוע כשהוא מופיע על במה. בתור מי שחולה על הסיקסטיז, אני רק יכולה לדמיין מה הייתי מצלמת בפסטיבל וודסטוק. רוב האמנים שאני מתחברת אליהם כבר מתים או מאד מבוגרים. דה שואו מאסט גו און, לא?״

 

המקצוע הזה נשלט בידי גברים?

״מהנסיון שלי, ממש לא. יש לי הרבה חברות שהן צלמות סטילס ווידאו. אולי רוב אלה שעוסקים במקצוע הם גברים אבל לטעמי חשוב מאד הטאץ׳ הנשי והארטיסטי שנותן לצילום ערך מוסף. יש מימד אסתטי מאד בולט בתמונות שלי. דוקא בתחנות טלוויזיה אני נתקלת בהרבה נשים מאחורי המצלמות. לגבי הסחיבות של הציוד, נכון, זה כבד ולכן אני הולכת למכון כושר כדי להתחזק. אין מה לעשות, זה מקצוע פיזי מאד. כשאני בכושר טוב, אין לי שום בעיה עם זה. נועלים נעליים טובות, בגלל שאני נמוכה, מגרדת את ה-1.50מ׳, אני משתדלת להגיע למקום שבו מתקיים המופע בין הראשונים ולהתמקם במקום הכי טוב שאפשר ליד הבמה״.

 

איך קיבלת את השם ״דיסטורשן״?

״מאז שאני זוכרת את עצמי הסתובבתי במועדונים ובמופעים עם המצלמה. הייתי די מעורבת בברנז׳ה התל אביבית בתור נערת רוק והכינוי שהדביקו לי בסביבות גיל 16 היה ״דיסטורשן״. הכוונה היא לאפקט של הגיטרה, האנרגיה שיש לסאונד. לא במובן של נערה בהפרעה. בזמן הלימודים בניו-יורק, השם דיסטורשן שימש אותי ועבד לטובתי. זה מאד קליט ולאמריקאים יותר קל להגות אותו מאשר את שם המשפחה המקורי שלי, ״יבין״. קראתי כך לחברת ההפקות שפתחתי Distortion Productions ובקרוב אהפוך את השם באופן רשמי לשם המשפחה שלי. אולי גם אקעקע אותו על היד״.

 

אאוץ׳.

״גם אמא שלי שאלה אותי למה אני צריכה את זה ועניתי לה שזה מי שאני ומה שאני וה׳דיסטורשן׳ הוא חלק בלתי נפרד ממני״.

 

 

פול מקרתני הכי מדהים  

לפני כמה שבועות השיקה דיסטורשן את תערוכת היחיד הראשונה שלה המוצגת בסטודיו Gibson Guitar, הקרוי על שם הגיטרה המהוללת ושממוקם ברחוב 54 במנהטן. בתערוכה שתימשך כשנה, מוצגים 86 תצלומים של אמנים אותם צילמה דנה יבין. היא זוכה לשהות במחיצתם של כוכבי הרוק הגדולים בעולם, רגע לפני שהם עולים לבמה והופכים לאלים בפני המוני מעריצים שמתעלפים אם רק נדמה להם שבונו או סטינג או ג'סטין טימברלייק, ובקיצור החברים של דנה, הסתכלו בכיוונם. כשאנחנו מרחרחים אחרי רכילות ופרטים עסיסיים מחדרי ההלבשה של כוכבי הרוק אנד רול הגדולים, דנה מוותרת בנימוס על ההזדמנות.

 

 

את לא ״ניים דרופרית״. אבל בכל זאת, עם מי מהאמנים הקשר המקצועי הפך לאישי יותר?

״יש לי הרבה חברים מתוך תעשיית המוזיקה אבל אני לא מנופפת בזה. אני ממש לא מתרגשת כשאני ליד כל הכוכבים האלה. לגמרי לא Star Struck. אני הרבה יותר מתרגשת מלשמוע את המוזיקה ולראות אותם מנגנים לייב מאשר לנהל איתם שיחות מאחורי הקלעים ולהתחכך. כולם בסופו של דבר אנשים רגילים, כמוני, כמוך. לא מעניינת אותי החתימה או הסלפי המשותף לפייסבוק״.

 

מי מהם הפתיע אותך?

״הופתעתי לטובה מחברי להקת קולדפליי ומהסולן כריס מרטין. יש להם מופע פשוט מרהיב. מאחורי הקלעים הם היו מקסימים וצילמתי אותם מאז בכמה הזדמנויות. פול מקרתני הכי מדהים מכולם, טוב אני מעריצה שרופה של הביטלס. הוא גם אישיות נעימה. בונו התגלה כאחד האנשים הנחמדים בתעשיה, למרות שמקובל לרדת עליו שהוא צדקן ומתחסד, גיליתי איש שיחה מעניין שבאמת אכפת לו. יצא לנו לשבת ולדבר במשך כמה שעות. כשהוא שמע שאני מישראל הוא ישר שאל אותי אם שירתתי בצבא״.

 

ומה ענית לו?

״שלא שירתתי בצבא מסיבות אישיות״.

 

צילמת גם את רוג׳ר ווטרס מהפינק פלויד, מי שמוביל את החרם האמנותי על ישראל. יצא לך לדבר איתו על פוליטיקה?

״הוא לא שאל אותי על הצבא ואני גם משתדלת לא להיכנס לדיונים על פוליטיקה. חוץ מזה, מפה רואים תמונה אחרת על המצב. יש הרבה סיפורים שלא שומעים בארץ או שהושתקו במכוון, למשל סיפור על להקה מאד פופולרית שלא אזכיר את שמה, שהגיעה לארץ על מנת להופיע ועוכבה בכניסה לחקירות. חברי הלהקה פשוט התייאשו וביטלו את הביקור. אני שומעת די הרבה ביקורת על ישראל״.

 

איך נראה יום עבודה שיגרתי שלך?

״אני נוסעת וטסה המון. יש לי בממוצע חמש הופעות בשבוע. מאחר ואני מנהלת את עצמי חשוב לי לקום מוקדם, לא אחרי שמונה בבוקר, גם אם צילמתי וערכתי כל הלילה. אני מכינה לו״ז, חשבוניות, בוקינג, מתאמת נסיעות. אני מצלמת כ-15 פסטיבלים בשנה, ב-2013 צילמתי בפסטיבל הג׳אז בניו אורלינס, את טקס סיום האולימפיאדה בלונדון, פסטיבל ברלין, קליפורניה, שיקאגו, טנסי, דלאוור... קצב די מטורף״.

 

איך זה משתלב עם חיי זוגיות ומשפחה?

״כרגע זה לא משתלב. למרות שאני מאמינה שאם רוצים אפשר לשלב הכל. יש לי הרבה תוכניות לעתיד, כמובן שזה קשור למוזיקה. אני רוצה להתפתח לכיוונים אמנותיים נוספים, לעצב קו של בגדים ותכשיטים. הצילומים שלי יישארו לנצח ותמיד אוכל לעשות בהם כל מיני שימושים. אולי יהיה לי סטודיו ואצלם פורטרטים, בדומה למה שאנני ליבוביץ׳, צלמת הפורטרטים המיתולוגית של מגזין הרולינג סטון, עשתה. בכל מקרה, כל עוד אני יכולה, אני רוצה להספיק ולצלם כמה שיותר. אני רק בתחילת דרכי ומשתדלת לאסוף כמה שיותר חוויות. יש לי גם רעיון לסרט דוקומנטרי שאני מאד מאמינה בו, אמצא משקיע ואצא לדרך״.

 

את מאד אסרטיבית ונחושה. החוצפה הישראלית עזרה לך להתקדם באמריקה?

״השימוש בתכונה הזו דווקא רק עבד לרעתי. המזל האסטרולוגי שלי הוא טלה, אני יודעת לשלב. האנרגיה הטבעית שלי בתוספת הנימוס האמריקאי מניבים תוצאות יפות יחד. יש ישראלים שמגיעים לפה בגישה של ׳מגיע לי׳. אני משתדלת לא לתת לאגו להוביל אותי אלא פשוט לעבוד קשה ולהזיע בדרך. אני קמה בכל בוקר אסירת תודה על זה שאני מצליחה לעשות את מה שאני אוהבת״.

 

לא בא לך לפעמים להשליך את המצלמה, לתפוס גיטרה ולכסח? אולי את בכלל מוזיקאית מתוסכלת?

״תמיד ניגנתי. למדתי תופים, גיטרה ופסנתר. עשיתי את זה לכיף שלי ולא כמקצוע לחיים. אני מעדיפה את הצד הויזואלי, לביים, לערוך, להדביק סאונד. מדי פעם אני מג׳מג׳מת עם חברים אבל זה נשאר בגדר תחביב. הייתי חייבת לבחור כי אי אפשר הכל! אני מאד אוהבת מוזיקה ומאד אוהבת לצלם ומצאתי את המקצוע שמאפשר לשלב בין שתי האהבות״ץ

 

את מחוברת לסצינת המוזיקה בארץ?

״לצערי לא. לא ביקרתי בישראל כבר ארבע שנים. פשוט לא יוצא לי. תמיד צץ משהו, כמו הנסיעה הנוכחית ליפן. ברור שאני מפנטזת על בירה בחוף ת״א. אני משתדלת להיות בקשר עם חברים מישראל באמצעות הפייסבוק, הרבה צלמים ישראלים פונים אליי ומבקשים עצות והמלצות״.

 

את רואה את עצמך נשארת לגור בניו יורק?

״לגמרי. רק ניו-יורק. אני גרה עכשיו בוויליאמסבורג ולא חסרים כאן אמנים ומופעים. אולי יבוא יום שבו אתאהב במישהו ואחליט לעבור לפרברים? איך אמר פעם ג׳ון לנון: ״החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות״.