אוהב בעלי חיים, אוכל אותם

החיים אינם שחור ולבן. אפשר לאכול חיות מבלי להתאכזר אליהן. אפשר ליהנות משיפוד טוב מבלי להרגיש שותף ל"תעשיית הרצח"

הכנסת ציינה באחרונה את "יום זכויות בעלי החיים". החלטתי לכתוב כמה מילים מתוך מחשבה שאולי הרהורים אלו יעזרו לכל המתחבטים בשאלה מה לעשות אם אני אוהב בשר, אבל חש לא בנוח, משום שסטייק טעים היה עד לא מזמן יצור חי?

 

אתחיל בכך שאני אוהב בשר. אני אדם בריא, מתאמן במכון כושר וצורך חלבון מן החי. אני לא מאמין בגרוש לבולשיט של גארי יורופסקי וסבור בהחלט שאדם הוא אומניבור, כלומר אוכל הכול. פירות, ירקות, אומצות ולחם.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אלך לכלא כדי להיות אבא / אילן שיינפלד

שנת האכזבות / יצחק טסלר

 

ואני גם אוהב מאוד בעלי חיים. "משפחתי וחיות אחרות" היה כמדומני הספר "הגדול" הראשון שקראתי, בערך בגיל שבע. יש לי כלבה יפהפיה ואני משגע את חבריי בתמונות הרבות שלה בפייסבוק. את הכלבה הציל ממוות ודאי דודו מרציאנו "מלאך הכלבים". לו ולעמותות רבות שעוסקות במלאכת קודש זו אני תורם זה שנים. אני מתחרפן כאשר אני שומע על התעללות בבעלי חיים ואני בעד ענישה חמורה לכל חלאת אדם שמתאכזרת אליהם.

 

אני לא חושב שיש סתירה בין אהבת בעלי חיים לרעיון אכילתם, וזאת משני טעמים:

1. פעילים רבים, כולל כמה חברי כנסת צעקניים, מדברים רבות על זכויות בעלי חיים. עצם הביטוי "זכויות בעלי חיים" הוא ריק מתוכן. זכויות יש למי יש לו תודעה. מכיוון שלפרה, תרנגול וצלופח אין תודעה, הרי שגם אין לו זכויות. וזכויות יש למי שיש חובות. אפשר לטעון כי חובות אפשר למלא באופן פסיבי ולא בהכרח אקטיבי, הווה אומר - אדם נותן לפרה מחסה ומזון, דואג לבריאותה, והיא בסוף ממלאת את חובתה להפוך לנתח בשר. הפרה מבצעת את תפקידה וממלאת את חובותיה מבלי שהיא מודעת לכך.
2. יש לנו נטייה להאניש חיות, מה שקרוי בלעז אנתרופומורפיזם. אנו עושים את אותו הדבר עם מכוניות וצעצועים בסרטי אנימציה. כל חיה "מתוכנתת", קוראים לזה אינסטינקטים. חתול לא יכול להכניס את זנבו למדורה, כי זה לא הגיוני, זה מזיק לו וזה כואב. אדם יכול, כי יש לו תודעה. כי הוא מסוגל לקבל החלטות בניגוד לאינסטינקטים שלו.

 

למכונות, כידוע, יש ייעוד. אנו מייצרים שלט לטלוויזיה בשביל להעביר ערוצים. הוא אולי לא "אוהב" את זה, אבל זה ייעודו. במכונית נוסעים, בפטיש דופקים, לאסלה - טוב, תשלימו בעצמכם. גם חיות בית וחיות מבויתות הן סוג של "מכונות". הכלב "נוצר" לציד ולשמירה, הפרה - לאכילה ולמתן חלב. אנו לא מצפים מכבש לרדוף אחרי עכברים, וגם לא מצפים מחתול להיות לנו לארוחה.

 

חיות מבויתות נוצרו על ידינו, כך גם גזעים של כלבים וחתולים. פרה לא תשרוד בלעדינו, היא תיכחד חיש מהר. חתול רחוב חי בממוצע כשנה, חתול בית - פי 15 בערך. הרי ברור לכל בר-דעת שאי אפשר "לשחרר" את הפרות, כי אין להן אפשרות לשרוד בטבע. הן יגוועו למוות בייסורים, יידרסו על ידי מכוניות, ייטרפו על-ידי זאבים ואריות (שיתרבו עקב כך ואז יתחילו לטרוף את כל המטיפים לטבעונות).

 

בין הפרה לאדם יש מעין חוזה לא כתוב. אנו מגדלים אותה מא' עד ת'. אנו דואגים לה להכול, והיא נותנת חלב, ובאיזשהו שלב הופכת לסטייק. אבל זה לא אומר שמותר להתעלל בחיות, שמותר לראות את כל הדברים שראינו בתחקירים. מכיוון שהיא יכולה לחוש כאב ופחד, עלינו לחסוך אותם ממנה - ולפיכך אני בהחלט מוותר על בשר כשר.

 

אני יודע שזה אולי נראה מופשט מדי, גס מדי, אולי כי קשה לנהל דיונים פילוסופיים באינטרנט. חשוב להבין שהחיים אינם שחור ולבן. שאפשר לאכול חיות ולא להתאכזר אליהן, שאפשר ליהנות משיפוד טוב מבלי להרגיש שותף ל"תעשיית הרצח".

 

הפתרון הוא לא בהטפה ל"יום שני ללא בשר". זה הגיוני בערך כמו יום שלישי ללא קפה, יום רביעי ללא קטניות או שעה ללא חשמל למען מטרת-שקר כלשהי. הפתרון נעוץ בחינוך - ובחקיקה שתטיל עונשים כבדים ביותר על חלאות אדם שמתעללים בחיות. ולא בהכרח בסדר הזה.

 

אפשר לסכם את כל זה בפשטות: זה בסדר לאכול חיה, זה לא בסדר להתעלל בה.

 

אלכסנדר גולדנשטיין, עורך ראשי ובעלים של IZRUS 

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il