על האש עם הנקס

"להתחיל מחדש" הוא שובר הקופות המהנה של השנה; ו"אגרוף של אישה" שחוק וצפוי

 

 

להתחיל מחדש

 

סידר לעצמו עוד אוסקר, טום הנקס. הזיז הצדה את כל השחקנים האחרים, ומופיע – רק הוא, נטו – במשך שני שלישים של "להתחיל מחדש". אך אם נותיר את הציניות בצד, סרטם המשותף השני (אחרי "פורסט גאמפ") של הנקס והבמאי רוברט זמקיס הוא ניסיון נועז וייחודי לבסס בלוקבסטר הוליוודי על הופעת יחיד-כמעט. סרט שעיקרו מתנהל ללא מילים כמעט, ועקירת שן היא בו אחת ההתרחשויות הדרמטיות המרכזיות.

במידה רבה, יש מן המשותף בין "פורסט גאמפ" ו"להתחיל מחדש", שכן שניהם מבקשים לברוא דמות של גיבור, שהוא גם "כל אדם" בעל שאר רוח. אך אם בלהיט גורף האוסקרים מ-1994 מדובר היה בגיבור פרובלמטי, על-היסטורי, שמבעד לעיניו נקראים מחדש שלושה עשורים טעונים בתולדות ארצות הברית של המאה ה-20, כאן הנקס מגלם דמות שכמו שבה אחורה אל חוויה ראשונית, בראשיתית (המסע הזה אל נקודת ההתחלה, אם באים לחשוב על זה, מזוהה עם כמה מסרטיו של זמקיס, מ"בחזרה לעתיד" ועד "קונטקט"). ומהנקודה הזו בשחר האנושות, הנקס בסרט – כמו אדם הראשון – מגיח מחדש, במלוא הבומבסטיות של גיבור אוניברסלי קדמון, רק כדי לייצג איזושהי אמירה אקזיסטנציאלית על מצבו של האדם. חלקו השלישי והמהורהר של "להתחיל מחדש" אמנם רוצה לומר משהו עמוק ובעל משמעות קיומית "כלל אנושית", אבל לא בדיוק מוצא מה.

הנקס הוא פה צ'אק נולנד – בטח שמתם לב למשמעות העמוקה של השם, No Land – מנהל תזזיתי בחברת המשלוחים האמריקאית פד-אקס. למעשה הוא מעין דוור בעידן הגלובלי, הטרוד רוב זמנו במרדף אחר השעון ובייעול ביצועי העובדים ברחבי העולם. בין טיסה אחת לשניה הוא מספיק לפגוש את חברתו לחיים, ואף שוקל לקראת הכריסטמס למסד את יחסיהם. את זוגתו, בעלת השיער הבלונדיני החלק, העונה לשם קלי, מגלמת כמובן הלן האנט, החברה האמריקאית האולטימטיבית לבני סביבות-ה-40, אבל עיקר תפקידה בסרט מצטמצם לכדי תמונה המלווה את צ'אק על אי בודד.

התרסקות מטוס – אחת הריאליסטיות והאפקטיביות שנצפו עד כה בקולנוע – בעיצומה של סערה נוראה, משליכה את צ'אק-הנקס אל חופיו הזהובים של אי יפהפה, ש – כמובן – רגל אדם לא דרכה בו מעולם. כאן נפתחת מסכת ההישרדות שלו על האי, שכוללת חיפוש נוזלים לשתיה, נסיונות הירואים להדלקת אש, איתור מחסה, וצייד דגיגים למאכל. בהדרגה, הנקס – שכבר זכה באוסקר הראשון שלו על השלה מוצלחת של קילוגרמים ב"פילדלפיה" – מאבד באופן ניכר ממשקלו (בשלב ההמתנה לדיאטה הספיק זמקיס לחלטר את "האמת שמתחת לפני השטח"), מגדל את שיער גופו שעוטה צבע ברונזה עמוק, ומטפח רעמת תלתלים דהויה ומדובללת. את ששת בסיפור רובינזון קרוזו זה מגלם באופן מוצלח מאוד כדור-עף העונה לשם וילסון, שצ'אק מצייר עליו פנים בדמו, והופך אותו לחבר הדימיוני שאיתו הוא משוחח באין יצור אחר בנמצא.

חלקו הארי של "להתחיל מחדש" הוא זה שמתרחש על האי. הנקס, שבא עם הרעיון לסרט, וזמקיס עושים כאן עבודה משובחת, שהופכת אפילו את הצפיה בצ'אק-הנקס המנסה לפצח במשך כרבע שעה אגוזי קוקוס ללא משעממת. ברקע מהדהדות בלי הרף קלישאות על גדולתה של רוח האדם אל מול איתני הטבע וכו', אך אם מניחים להן לחלוף מעל לראש מגלים שהדבר הבולט פה בעיקר הוא גדולתו של הצמד זמקיס-הנקס. התוצאה מספקת תיאור ריאליסטי וסוחף של המתרחש, כשצלילי הרקע כוללים רק את רחשי הים והטבע, והיא מגובה בצילומיו המרהיבים של דון ברג'ס ("פורסט גאמפ"). הנקס עומד באתגר התיאטרונטו הזה בכבוד ובאמינות, שמאפשרים אף להתנתק מהעובדה שמדובר בשחקן הוליוודי בכיר המדשדש לו בחולות.

הצרה היא, שחלקיו האחרים של הסרט, וזאת מבלי לחשוף יותר מדי (אף שה"בקרוב" עושה זאת בעצמו), נבדלים ברמתם באופן בולט. "להתחיל מחדש" מתמסמס אז לכלל עיסה דביקה של קלישאות הוליוודיות מהסוג הנחות ביותר, חלקו החותם, כאמור, מנסה להיות "בעל משמעות", וסופו התמוה נראה בעיקר כמו תשדיר שירות לחברת המשלוחים האמריקאית (אחת המסקנות הבלתי נמנעות של הסרט היא שהדואר תמיד מגיע). למרות זאת מדובר עדיין בשובר הקופות המהנה ביותר של השנה.

 

אגרוף של אישה

 

לו היה "אגרוף של אישה" מופק במסגרת הוליוודית, סביר להניח שמבקריו היו פוטרים אותו כעוד מוצר נוטף אופטימיות בעל ערך חינוכי לנוער משכונות מצוקה. אבל סרטה העלילתי הראשון של קארין קוסמה הוצג במסגרת פסטיבל הקולנוע העצמאי סאנדנס, שם גם קטף את הפרסים בעבור הסרט והבמאית המצטיינים, עובדה שהפכה את הסיפור הקטן והדידקטי הזה, תשדיר שירות לעידוד המוטיבציה בקרב מתבגרים מאזורי עוני, לחביב הביקורת האמריקאית.

הגיבורה פה היא דיאנה (מישל רודריגז), נערה היספנית קשוחה הנוטה להסתבך בקטטות, שאמה התאבדה, והיא חיה עם אביה המדכא ואחיה הצעיר. כאשר היא נקלעת למועדון האיגרוף שבו מתאמן אחיה, דיאנה מוצאת במקום לא רק אפיק יעיל וממוסד לתעל אליו את הכעסים העצורים בה, אלא גם אתגר בחיים. היא מתחרה מול גברים ונשים במשקל נוצה, מתגלה כהבטחה, ובמקביל עפים ניצוצות רומנטיים בינה לבין מתאגרף צעיר (סנטיאגו דגלאס). שיאה של הדרמה מתחולל כאשר שני האוהבים מוצאים את עצמם, זה מול זו, בקרב המכריע על אליפות המועדון, כשעבור דיאנה ניצחון בזירה פירושו הפסד של הלב.

"אגרוף של אישה" הוא הסרט השני השנה שנושאו הוא איגרוף נשי, אחרי “Shadow Boxers” התיעודי (שהוצג בפסטיבל הסרטים בירושלים). ההעמדה הזו במרכז של גוף נשי "גברי" בנישה המזוהה באופן בלעדי כמעט עם זכרים שריריים אינה נטולת עניין, והיא משתלבת היטב בשיח הקולנועי העכשווי, המתעמק בקריסתן של האופוזיציות שבין זהות גברית וזהות נשית. את הטישטוש המגדרי הזה מבליטה העובדה שמאהבה של דיאנה, והמתמודד העיקרי שלה באיגרוף נוצה, נקרא בשם שהוא גם נשי: אדריאן.

אלא שהבמאית-תסריטאית קוסמה (אגב, היא בעצמה היתה מתאגרפת חובבת) שומטת, בסופו של דבר, את השטיח מתחת לסרטה הפמיניסטי-כביכול. שכן דיאנה – ולא החבר-יריב שלה – היא זו שנדרשת לעמוד בפני הדילמה הרגשית: אהבה או הצלחה. כך, הסרט ממקם אותה כגיבורה מלודרמטית מסורתית, שמימושה העצמי תובע ממנה הקרבה רומנטית קשה מנשוא, וחיבוטי הלב שדיאנה חווה ערב התחרות הגורלית הם, מבחינת הסרט, המס הרגשי שהגיבורה הנשית שלו צריכה לשלם בעבור זכותה להיות מתאגרפת.

"אלופים נעשים לא נולדים", מכריז אחד השלטים במכון האגרוף, וסרטה של קוסמה הוא, אחרי הכל, קלישאי לא פחות מהסיסמה הזו. הוא מציג דימוי שחוק של מציאות מחוספסת, וסיפור סכמטי המעמיד את דיאנה – אישה, צעירה ולוחמת – מול אמה החלשה, שהעדיפה לשים קץ לחייה מאשר להמשיך ולשאת את התעללויותיו של האב. בזכותה של זו שמגלמת אותה, מישל רודריגז בעלת הנוכחות, "אגרוף של אישה" מצליח להתעלות פה ושם מעבר לנוסחאיות שלו. אח, לו רק המפיק בפועל של הסרט הזה היה גם כותב ומביים אותו. שמו: ג'ון סיילס.