כשמדברים על שלום אומרים "שלום חם" או "שלום קר" כמו זה שיש לנו עם המצרים, למשל. שלום קר מזכיר לי זוג נשוי הישן בחדרים נפרדים וחי חיים נפרדים. בהסכם כתוב או לא מותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. זה תקף גם לגביה אם היא מרשה לעצמה כי היא מקנאה ולא ממש רוצה אך אלו הם התנאים, ומידי פעם כאשר הם נפגשים לארוחות משפחתיות כאילו כלום והכל ממש בסדר (לפחות כלפי חוץ) כשלא מדברים.
יש מנהיגים שאם מסתכלים על המפות האסטרולוגיות הסיניות שלהם רואים כמה שלום הם יכולים להביא אם בכלל. זה היה ב-2006 כשג'ואייאפ (מורי היקר) שאל אותי "מה אני חושבת על המפה האסטרולוגית הזאת?" בכפר של מאו צ'הטונג, "כוח וכסף", עניתי ,"ומה עם זאת?" שאל על מפה אחרת - "אותו דבר", עניתי. ג'ואי השתומם והשיב: "כל הכבוד על הזריזות, מדובר במפות אסטרולוגיות של קיסרים".
קיסרים מהסוג הזה שכסף/ כוח/ השפעה/ מעמד חשובים להם במיוחד, יש בכל מקום וזמן. בכישרונם ובתבונתם, ולא תמיד במודע או בזדון, הם מגיעים לעמדות שליטה בעיקר כדי להשקיט את היעדר השלום הזה המתיש בתוכם. כשמסתכלים על המפה של בנימין נתניהו, רואים כבר בעמודת היום ינג עץ קוף (ינג מתכת) כסף וכוח, איכויות של איש עסקים, יזם ומנהיג. אך הסינים החכמים כבר אמרו ששליטה אמיתית מגיעה בהיעדר שליטה, החשובה במיוחד לתהליך של שלום. איזה הוא המנהיג המוכן לשחרר את השליטה כדי להביא שלום?
כשמסתכלים על המפה של ציפי לבני רואים בה שלושה כלבים ו-ין אש, אלמנטים לוחמניים במיוחד שבוודאי סייעו לה להתקדם בקריירה, אך גם אם כוונותיה טובות, ניכר עד כמה היא נאבקת למען השלום. המילה מאבק על השלום מדגישה את הדואליות הבלתי אפשרית הזאת. האם צריך להיאבק כמו במלחמה על השלום? בכלל צריך להיאבק?

יש לי שכן שקוראים לו שלום ויש בוודאי עוד כאלה בעירי, אך שלום לא באמת חי בשלום עם עצמו כשהוא כועס על כולם ובעיקר על זה שלא עושים די למען שלום ועבורו. שלום יגיע כשיותר אנשים פה ושם באופן אישי לא יפקידו את כוחם בידי מנהיגים. כשלא יהיה באמת אכפת איך יתנהלו השיחות ומי נתן יותר או פחות ואם אבו מאזן "בגד" או לא (המרדף אחרי אבו מאזן מזכיר לי אישה שנאבקת להשיב את בעלה הבוגד בה עם בחורה צעירה קלה יותר להשגה למען שלום בית, מה שכמובן מעצים את מעמדו של הבעל שבדרך כלל נחשו? לא שש לחזור הביתה לאחת כזאת שממש ממש לא קל לו איתה).
הסינים מציעים לעצור את המרדף האוטומטי המחזורי הזה, לשבור את הכלים שכבר לא עובדים שוב ושוב מהסיבה הטבעית הפשוטה שמה שאנו אוחזים/ משתוקקים בכוח, סופו להתפוגג. כשנפסיק להתעניין בנעשה בחוץ, כשנרפה, נפסיק לתת לו כוח, כשכל אחד יתעסק בחשוב באמת, יבקש להביא את השלום לביתו
ולתוכו, או אז השלום יגיע בהדרגה ובשקט, כי מה זה באמת משנה.