פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
על זיכרון הדברים חתמו הצדדים בנובמבר 2007 והחתונה התקיימה במרס 2008. אחרי שאבי הכלה לא עמד בהתחייבות הגישו בני הזוג ואביו של החתן תביעה נגדו ונגד הערבים לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
התובעים טענו שזיכרון הדברים מהווה חוזה מחייב לכל דבר ועניין, בעוד הנתבעים טענו שלא מדובר בהתחייבות חוזית, כי אם בהבטחה לתת מתנה שאפשר להתחרט עליה אם מי מהצדדים כשל בהתנהגות מחפירה.
השופט דניאל טפרברג קבע שהעובדה שהאבות סיכמו נושא בעל תכלית משפחתית וכלכלית, במעמד של עדים וערבים בכתב ובשתי הזדמנויות שונות, מעידה על כך שההתחייבות לא נעשתה בחופזה, אלא לאחר שיקול דעת.
לפי השופט, גם העובדה שהצדדים כבר פעלו באופן חלקי לפי התחייבויותיהם - כששילמו את הוצאות החתונה - מחזקת את המסקנה שמדובר בחוזה מחייב. הוא הוסיף שאילו התכוונו הצדדים להעניק לחתן ולכלה מתנה, סביר להניח שהיו מגלים כוונה זו במילים מתאימות, כמו... "מתנה".
אלא שמאחר שמדובר בחוזה שמעניק טובת הנאה לבני הזוג, שאינם מעורבים ביצירת החוזה ואינם צד לו, הם לא יכולים לדרוש את חיובו.
לבסוף שלח השופט את הצדדים "לחשוב על הדברים בבית" ולנסות לפתור את הסכסוך המשפחתי בדרכי שלום, ולהודיע לו תוך שבועיים כיצד לדעתם יש להתקדם בהליך ואם הם עומדים על תביעתם.
הסכם שנערך בין הורי כלה להורי חתן למימון הוצאות חתונה ורכישת דירה הוא הסכם מוסרי וחוקי למהדרין, ונחשב להסכם רגיל הניתן לאכיפה. אם מי מהצדדים לא מקיים את חלקו בהסכם, רשאי מי שקיים את חלקו בהסכם לתבוע את אכיפתו בבית המשפט.