אבא, עשיתי די למענך?

איבדתי את אבי מורי לפני כחמישים יום, חתן פרס ישראל הפרופ' ראובן פוירשטין. לאחר שהעובדה המרה מתחילה להיקלט, מתחיל הלב להתפתל בתוככי עצמו. עשיתי את כל שצריך? ביקרתי מספיק? הייתי בן טוב? התשובה המיידית היא, לא. יכולתי לעשות יותר. אך איך? האם יש נוסחה בידיי, בידינו?

מה עושים? לאן הולכים מפה הלאה? הלב מתפלל כל הזמן, הרבה מעבר לתפילות הסדורות. "ולוואי ויתפלל אדם כל היום כולו" נאמר עלינו, בצורה טבעית וזורמת לחלוטין. הראש מלא בדאגות ותרחישים, בעליות ומורדות. רגעים תקווה אופפת אותנו, ואנו נאחזים בה כקרש בים - ולעיתים החשש מתגנב ומאפיל את הלב בצללים עכורים.

 

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

 

• צפו: נוער טלמון בא לתל אביב 

 

אין תרופה מנחמת ומרגיעה. אין בכוח המילים והתפילות ליצור את האי של הוודאות הבוטחת שאליה אנו שואפים בכל מאודנו. אך ישנו ערוץ נוסף, מקביל, שנוסך ביטחון, מבלי להתיר את הדאגה המקננת בערוץ המרכזי שאליו נתונה תשומת לבנו.

 

• לכל הטורים של הרב רפי פוירשטין

 

הערוץ החרישי אך היציב והזורם ללא מעקשים והתפתלויות, הינו ערוץ המשמעות. הידיעה שאתה עושה את מה שצריך ונכון לעשותו. הידיעה שאתה עושה את מה שהמוסר והצדק מחייבים אותך. הידיעה העמוקה שאתה עושה את מה שהאלוקים רוצה ממך.

 

 

זה הערוץ היחיד שנוסך רוגע בהווה. ערוץ התקווה, שואף אל העתיד מתוך הווה מעורפל מלא בתקווה וחשש, אורות וצללים. ערוץ המשמעות מטפל בהווה המיידי.

 

הערוץ המואר היחיד בכל רגע בהווה הינו ערוץ המשמעות. הידיעה שאתה עושה את מה שאתה צריך לעשות. הידיעה שחייך שלמים בשאיפה לעשות את הנכון, גם אם לא תמיד זה הולך, ולא תמיד זה מתממש.

 

עושים את מה שצריך

"והאלוהים ניסה את אברהם". אברהם מסובך כקרני האיל בסבך הרגשות הסותרים

והאמונות הסותרות, אך הוא יודע בדיוק את שעליו לעשות בהווה: "וישכם אברהם בבוקר".

 

גם בפרשתנו, פרשת קרח, משה לכוד בסבך המרד המתרגש עליו מבית. אחיו הלוויים מתקוממים נגדו ונגד אהרן אחיו - מרד המאיים על המפעל כולו, על המסע לארץ המובטחת. הכל מוטל כאן על כף המאזניים.

 

ותגובתו הבוטחת של אהרן איננה מבוששת לבוא: "בוקר, ויודע ה' את אשר לו". מחר בבוקר יהיה המבחן, צח ובהיר כבוקר. ללא צללים של אי-ודאות. משה מאמין בדרכו, והוא יודע כי רק דרך אחת פתוחה בפניו. הוא אפילו לא נועץ בה'. אין הוא מקבל את הסכמתו למהלך הנועז, מהלך המבחן בינו לבין המורדים בו. מי יודע עם ה' יקבל את המהלך הזה, שבו יביאו כולם מחתות עם קטורת, ונראה במי יבחר ה'? המאמין הולך נוכחו, מבלי לדעת את אשר יהיה, אך הוא עושה את שנדרש ממנו בביטחון.

 

התרוצצות שסופה רוגע

איבדתי את אבי מורי לפני כחמישים יום. איש שבע ימים ומעשים חובקי עולם, חתן פרס ישראל הפרופ' ראובן פוירשטין. לאחר שהעובדה המרה מתחילה להיקלט בתודעה, מתחיל הלב להתפתל בתוככי עצמו. עשיתי את כל שצריך? דאגתי מספיק? ביקרתי מספיק? הייתי בן טוב דיי?

 

התשובה המיידית היא, לא! יכולתי לעשות הרבה יותר. ומיד עולה מחשבה נגדית: אך הרי ילדים לי,

וגם הם זקוקים לי, ורעייתי, ועיסוקיי שאני מקווה כי משמעותיים הם.

 

ומיד מתחילה התרוצצות שסופה רוגע. חייב הייתי לחלק את זמני. חייב הייתי להיות בכל התחנות שבהן הייתי. האם יכולתי לחלק את הזמן טוב יותר? בוודאי שכן. אך איך? האם יש נוסחה בידיי, בידינו?

 

"בוקר ויודע ה'". את התשובה הטובה מאוד, כך אנו מקווים ומתפללים, נקבל בבוקר. אך על ההווה אנו נשענים. על האמונה והביטחון בדרך שבה אנו הולכים; בערוץ הסמוי הנוסך ביטחון בלב, גם אם הקושי לא נפתר. "בוקר ויודע ה'".