העליון דחה מפוני ההתנתקות: הפיצוי לא יוגדל

תשע שנים אחרי היציאה מעזה הגיעה לסיומה סאגה משפטית סביב פיצוי בעלי עסקים שפונו: 7 שופטים קבעו שהסכום שנקבע בחוק היה הוגן וראוי

עו"ד רון ברנט פורסם: 22.06.14, 08:17

החלטה של בית המשפט העליון מנעה ככל הנראה גל תביעות פיצויים של בעלי עסקים שפונו מרצועת עזה במהלך תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005. הרכב של שבעה שופטים דחה שתי תביעות – אחת של זוג חקלאים ושנייה של בעל עסק במחסום ארז – שבמסגרתן דרשו להגדיל את הפיצוי שניתן להם במסגרת החוק ליישום תוכנית ההתנתקות. העליון קבע שמאחר שהסדר הפיצוי עוגן מראש בחוק, לא ניתן לחייב את המדינה לשלם מעבר לכך.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

החוק ליישום תוכנית ההתנתקות, שנכנס לתוקף בפברואר 2005, מסדיר בין היתר את מנגנוני הפיצוי המגיעים למפונים. הוא איפשר לבעלי עסקים שפונו לבחור בין פיצוי לפי
שווי הנכסים העסקיים לבין פיצוי לפי השווי הפיננסי של העסק.

 

פסק הדין המדובר עוסק בשתי תביעות. הראשונה של בני זוג מהיישוב גני טל, שבחרו במסלול הפיננסי וקיבל פיצוי של כ-4.3 מיליון שקל עבור עסקי חקלאות. השנייה של בעל עסק מאזור התעשייה ארז שבחר במסלול הפיצוי הנכסי ופוצה ב-1.4 מיליון שקל. הם פנו בתחילה לבית המשפט המחוזי בטענה ששווי העסקים שלהם היה גבוה יותר, אבל נדחו.

 

בערעור לעליון טענו בני הזוג שלא נפסק להם פיצוי הוגן ולכן הם מבקשים להשלים אותו בדרך של טענה להפרת זכות הקניין החקוקה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בעל העסק ממחסום ארז טען שיש לפסוק לו פיצוי בערכי כינון, לפי ערכו של נכס חדש דומה בישראל, ולא לפי שווי נכס ברצועת עזה, שרכישתו כלל אינה אפשרית.

 

המדינה טענה מנגד שהכרה בעילת תביעה בגין פגיעה בקניין ללא אשם תיצור מסלול שעוקף את דיני הנזיקין, ועלולה לפגוע בפעילות השלטון לטובת כלל הציבור. בנוסף נטען שחוק ההתנתקות סיפק למערערים סעד, ואין להכיר בפגיעה בחוק היסוד כעילה לסעד נוסף. באשר לבעל העסק במחסום ארז, הרי שעמדתו תביא להתעשרות מופלגת על חשבון קופת הכלל ללא כל הצדקה משפטית או מוסרית.

 

פיצוי הוגן וראוי

המשנה לנשיא, השופטת מרים נאור, קבעה שאין להכיר בעילת תביעה עקב הפגיעה בקניין המערערים, כשהפגיעה נעשתה ללא אשם מצד המדינה. לדבריה, מתן פיצוי בגין פגיעה שלטונית שאין בה אשם הוא חריג, וטומן בחובו השלכות לא פשוטות על התנהלות השלטון ועל חלוקת משאבי הציבור.

 

לדבריה, כדי לתקוף את הפיצוי ברמה החוקתית יש להוכיח שההסדרים על פיו לקויים ובלתי סבירים. אלא שהמערערים לא מיצו את המסלולים הקבועים בחוק להשגה על הפיצוי: הם לא הגישו השגה על קביעת הפיצויים ולא פנו לוועדה המיוחדת. משלא עשו כך - לא ניתן לקבוע כי נפל כשל יסודי במנגנון הפיצוי המצדיק את תביעתם, בפרט כשנראה שהפיצויים שקיבלו הוגנים לכל הדעות.

 

החלטת השופטת נאור לדחות את הערעורים התקבלה על דעתם של נשיא העליון אשר גרוניס והשופטים עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, ניל הנדל וצבי זילברטל. לא נפסקו הוצאות.

 

לכאורה היה די בדחיית ניסיונות המפונים לעגן תביעתם בעוולות חיצוניות כדי לדחות את הערעורים, אך בית המשפט הלך צעד אחד נוסף לקראתם, כאשר בדק גם אם הסכום שקיבלו המפונים היה הוגן וסביר. משהגיע לתשובה חיובית - דחה את ערעורם. יש להניח שכל החלטה אחרת הייתה גוררת גל תביעות בהיקפים משמעותיים.