האוהד היהודי הכי גדול של הקליפרס

בילי קריסטל כבר בן 66, עדיין עם גוף של נער ואנרגיה של ילד, ועדיין מצחיק ומרגש. ראיון עם קומיקאי שבא מעצב גדול

אחת האטרקציות הגדולות במשחקי NBA מתרחשת דווקאי בפסקי הזמן. מצלמה עוברת על פני הקהל, מזהה זוגות, מראה אותם על המסך הגדול ובאותו רגע הם חייבים להתנשק אחרת יחטפו בוז נוראי. אף אחד לא מתעסק עם ה- Kiss-Cam, אפילו לא נשיא ארה"ב, שבשנה שעברה הדביק למישל נשיקה רטובה לצהלת טוויטר. לפני חודשיים מצא עצמו בילי קריסטל, אוהד שרוף של הלוס אנג'לס קליפרס בימים בהם הוא ועוד ארבעה אנשים היו הצופים היחידים ביציע, בסיטואציה דומה. המצלמה התמקדה בו ובדייט שלו באותו ערב - ג'ק ניקולסון.

 

"ג'ק אף פעם לא בא למשחקים של הקליפרס, הוא כמובן אוהד הלייקרס, אבל לשמחתי הרבה הלייקרס הסריחו לגמרי השנה, וג'ק החליט לקפוץ על העגלה. הוא התקשר יום אחד ואמר 'ווילי, אולי נלך יחד למשחק'?

 

ווילי?

"ווילי. אנחנו יושבים שם ופתאום רואים את עצמנו על המסך. אמרתי לו 'אין ברירה, חייבים לעשות את זה'. הוא ענה: 'בסדר ווילי, אבל בלי לשון'".

 

וכך זכתה אמריקה לראות את בילי קריסטל וג'ק ניקולסון מתנשקים, ואם זו לא הוכחה שהשליטה בכדורסל בלוס אנג'לס עברה לגמרי מהידיים של ניקולסון לידיים של קריסטל, אז מה כן. "אני אוהד את הקליפרס 25 שנה. 21 מהן הם היו איומים ונוראים".

 

 

ודווקא כשהפכתם לכזו אימפריה, הגיע הסיפור עם דונלד סטרלינג והקלטת המטורפת.

"אני רק שמח שזה נגמר. אני מכיר את סטרלינג הרבה שנים והעזיבה שלו טובה למועדון מהרבה בחינות. כשאתה אוהד של הקליפרס, אתה תמיד מחכה לשנה הבאה, או יותר נכון, לעשור הבא".

 

אבל עכשיו אפילו ג'ק ניקולסון אוהד שלכם.

"בכל פעם שהוא בא אנחנו מפסידים. אחרי הפעם האחרונה התקשרתי אליו ואמרתי 'ג'ק, בחייך, אל תבוא יותר'".

 

נדמה כאילו רק אתמול – או מקסימום לפני 25 שנה – רדף בילי קריסטל, הארי, אחרי מג ריאן, סאלי, בסרט שהגדיר את ז'אנר הקומדיות הרומנטיות. והנה הוא כבר בן 66, חרוש קמטים וצבוע-שיער, אבל עדיין בגוף של ילד שמייצר אנרגיות בלתי נגמרות. הוא אולי כבר לא משתתף בסרטים שוברי קופות ואחרי תשע הנחיות של טקס האוסקר גם הדבר הזה כבר מאחוריו, אבל בילי קריסטל עסוק מתמיד. הוא כתב אוטוביוגרפיה, הוא משלים עכשיו צילומי סדרת טלוויזיה, והוא חוגג את הפיכת הופעת היחיד שלו בברודווי לספיישל של ערוץ HBO.

 

עם המופע הזה, שנקרא '700 ימי ראשון', הופיע קריסטל 458 פעם ברחבי העולם, זכה עליו בפרס ה'טוני' והפך אותו למופע היחיד המצליח ביותר בהיסטוריה של ברודוויי.

 

מעל הכל, ההופעה הזו היא שיא תיאטרלי בקריירה של קריסטל. יש רגעים בהם הוא מגיע לדרגות צ'ארלי צ'פליניות. '700 ימי ראשון' הם 700 ימי הראשון שבילה הילד בילי עם אביו, עד שזה מת מהתקף לב כשקריסטל היה בן 15. ההערצה של בילי לאביו היתה מוחלטת, והחורבן שהמוות הביא עליו מוחלט לא פחות. לאורך כמעט שעתיים, לבד על הבמה עם ריהוט מינימלי ומסך שקופיות, מספר קריסטל על ילדותו המאושרת בניו יורק, על הבית החם, על משפחתו היהודית לפי כל הקלישאות, ובעיקר על אביו האהוב. זה מצחיק, חכם, מכאיב ומרגש עד דמעות.

 

את המופע ישב קריסטל לכתוב ב-2002, אחרי שארבעה אנשים קרובים אליו במיוחד, כולל אמו, מתו בהפרש של מספר חודשים. ובין לבין, נחתו על אמריקה פיגועי ה-11 בספטמבר. קריסטל היה הרוס. "הייתי באבל גדול", הוא נזכר בשיחה מביתו, "איבדתי המון אנשים שאהבתי. ניסיתי להפוך את זה למשהו שיכול לעזור לי. זה היה קתרזיס, בכיתי המון".

 

 

המופעים הראשונים לפני עשור היו קשים לקריסטל. "הכל היה כל כך טרי, לאן שלא הבטתי, אנשים היו מפורקים. ולא משנה כמה אתה מתבגר, אתה תמיד התינוק של מישהו". אבל עם השנים שחלפו, השתנתה גם התחושה שלו, הכאב הראשוני התפוגג וככל שהמחזה הפך יותר ויותר מצליח, גילה קריסטל שהוא עוזר להרבה אנשים שמעולם לא פגש. "הקהל לא רוצה לעזוב בסוף ההופעה. אני יכול לכתוב ספר שלם רק ממה שאנשים מספרים לי, ממכתבים שאני מקבל, אנשים אומרים שאני עוזר להם להחלים מכאב אישי. אלה דברים שאין להם מחיר. לפני עשר שנים היה לי כמעט בלתי אפשרי להגיד את הטקסט בלי לבכות, אבל עכשיו הרגשות אחרים. נעימים הרבה יותר".

 

אתה מרוצה מהצורה שבה המופע עבר מהבמה לטלוויזיה?

"מאוד. כשראיתי את ההופעה בפעם הראשונה פתאום הבנתי שמעולם לא ראיתי את ההופעה. יש הרבה קלוז-אפים וזו חוויית תיאטרון שאי אפשר לקבל אם אתה יושב בשורה העשירית באולם. מצד שני, על הבמה חשבתי שאני הרבה יותר גבוה ממה שזה נראה בטלוויזיה".

 

אל תאמין לטלוויזיה, אתה ענק.

"אני יודע. בשנים הרעות של הקליפרס היו מתקשרים אלי ומבקשים שאבוא לשחק".

 

אביו של קריסטל מת באולם באולינג, לשם הלך אחרי ריב עם הנער בילי. הדברים האחרונים שהם אמרו אחד לשני היו צעקות כועסות. די ברור שגם כשהוא כבר סבא, קריסטל עדיין סוחב קצת נקיפות מצפון. "זה היה ריב מאוד גדול ולאף אחד מאיתנו לא היה צ'אנס להגיד 'אני מצטער' או 'לילה טוב'. לסחוב כזה כאב בגיל 15, זה קצת יותר מדי. רק כשהפכתי לאבא הבנתי שהוא כנראה הרגיש אשם באותה מידה. למדתי שאם יש לך בעיה הכי קטנה עם אחד הילדים שלך, דבר ראשון תגיד 'אני מצטער', כי אתה לא יכול לדעת אם תהיה עוד הזדמנות. אני יודע שאם הוא היה חוזר מהבאולינג, הדבר הראשון שהוא היה אומר לי זה 'אני מצטער'".

 

אתה עדיין מתגעגע אליו.

"אני עצוב שהוא לא זכה לראות מה עשיתי בחיים. שהוא לא ראה עם מי התחתנתי, לא פגש את הנכדים שלו, לא ראה את הקריירה שלי".

 

למה אתה מתגעגע ספציפית בימי ראשון?

"להכל. ללכת לראות בייסבול ביחד, ללכת להופעות ג'אז, לטיילת או למחזה בברודוויי. בערב היינו הולכים למסעדה איטלקית או סינית, כי ביום ראשון אסור ליהודים לאכול את האוכל שלנו".

 

 

 

לא ידעתי את זה.

"זה כתוב בתנ"ך!":

 

עכשיו אני מבינה למה לא ידעתי. יש בהופעה קטע שובר לב שבו אתה מוציא את כל הכעס על אלוהים. עדיין כועס עליו?

"אני בדיאלוג איתו, יש לנו חילוקי דיעות. זה לא משנה אם אתה מאמין באלוהים או לא, כשקורה משהו שאתה לא מסוגל להבין או להסביר, אתה מיד מסתכל לשמיים וצורח 'תגיד, מה לעזאזל חשבת? למה עשית את זה? איפה המטוס המאלזי?'. אז ילד בן 15 שמאבד פתאום את אבא שלו, מבין עוד פחות שאלה החיים והם מלאי טרגדיות".

 

יש קלישאה ידועה שטוענת כי קומיקאים הם אנשים עצובים מאוד. זה נכון?

"זו קלישאה".

 

'מר מוצ"ש', הסרט שלך על קומיקאי מזדקן, הוא אחד הסרטים הכי עצובים שראיתי בחיי.

"תודה רבה".

 

לא, לא תודה בכלל. זה כמו הקומדיות של לואי סי.קיי, הן יותר מדכאות מכל דרמה.

"יש לי הרבה חברים קומיקאים ואני לא חושב שהם אנשים עצובים במיוחד. כשכתבתי את ההופעה הזו איבדתי ארבעה אנשים יקרים תוך כמה חודשים, ובאמצע ראיתי 3000 איש עולים באש בטלוויזיה. זה מצלק אותך, קומיקאי או לא".

 

מה אתה מעדיף, במה או קולנוע?

"אני יכול לעשות הכל, אבל הכי אני אוהב את הבמה. הקהל יושב ומקשיב, ואם אני עובר ערב שלם בלי שהם יענו לטלפון או יסמסו, אז עשיתי את שלי".

 

מעניין אותך להגיש שוב את האוסקר?

"אההה, לא יודע. אני מניח שבשלב הזה זה כבר מאחורי".

 

אתה פוחד מהזיקנה? מהמוות?

"אגיד לך ממה שאני לא פוחד. אני לא פוחד למות בשינה, כי אני אף פעם לא ישן".

 

למה אתה לא ישן?

"כי הכל מטריד אותי. אני קם כל שעתיים וחושב על משהו. אני ער מ-1948".

 

קריסטל פגש את ג'ניס גולדפינגר, אשתו ואם שני ילדיו, בקולג'. הוא היה בן 18 ועדיין עמוק תחת השפעת אובדן אביו. הפגישה איתה החזירה אותו לחיים. "היא נתנה לי סיבה ראשונה לחייך. אני זוכר שחשבתי 'אבא חייב לי, ועכשיו הוא החזיר את החוב'". הם התחתנו ב-1970 ומאז הם ביחד. "האהבה הראשונה והאחרונה של חיי. כתבתי בספר שלי שאם יש גן עדן, אני מקווה שהוא יתחיל בשבילי בגיל 18, ג'ניס תעבור לידי עם ביקיני ואני אלך אחריה, והחיים שלי יתחילו מחדש. אני יכול לחיות עם גלגול שני כזה".

 

אגב גלגול שני, מה נגמר עם הארי וסאלי?

"שאלה מצויינת. בטח הרגו אחד את השני".

 

ראית את הסרט לאחרונה?

"אני לא חושב שראיתי משהו שלי ב-20 השנים האחרונות. בשביל מה זה טוב? גם ככה אני לא ישן".