הסביבה בה אני חי

רגע חשוב בחייו של האמן ניב רוזנברג הבהיר לו שמה שהוא רוצה לתפוס יותר מכל הוא את מראה המקום בו הוא חי, אבל איך מצלמים עיר שכבר צולמה מכל זווית אפשרית? את התשובה תמצאו בתערוכת הצילומים הנפתחת היום בוויליאמסבורג

מגיל צעיר העיר ניו-יורק שיחקה תפקיד מרכזי בחייו של הצלם ניב רוזנברג. הוא גדל בקריית אונו, וגר מאוחר יותר בתל אביב, אבל בכל ביקור שלו כאן הדברים נראו ברורים יותר ויותר: כבר בביקור הראשון שלו, בזמן שירותו הצבאי, הוא הבין שיום אחד הוא יעבור לגור כאן. בביקור אחר, הוא ישב בוושינגטון סקוור פארק והתבונן בסטודנטים מ-NYU שהסתובבו בכיכר ואמר לעצמו שגם הוא רוצה להיות סטודנט בניו-יורק, למרות שעוד לא ידע מה ילמד כאן. אחרי השירות הצבאי, בדרך לטיול הגדול בדרום אמריקה, הוא עצר לביקור נוסף בניו-יורק ורכש את המצלמה הראשונה שלו ב-B&H. ואילו הערב (חמישי), הוא פותח את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה Simon/Neuman2 בוויליאמסבורג.

 

 

לפני שהתחיל הרומן שלו עם ניו-יורק, רוזנברג לא דמיין לעצמו קריירה של צלם. כשהיה בתיכון הוא השקיע את מיטב זמנו, חמש פעמים בשבוע, דווקא בכדורעף. בזמן השירות הצבאי התחיל לצלם כתחביב, ואת המצלמה הראשונה שלו רכש, כאמור, רק לאחר מכן, וגם אז עוד לא היה בטוח. מפגש משמעותי אחד, עם בחורה שהוא אפילו לא זוכר את שמה או מאיפה היא הגיעה, שינה את התמונה וגרם לו להחליט: “דיברנו על מה אני רוצה לעשות בחיים, אמרתי שאני אוהב צילום אבל אני לא יודע אם אפשר להתפרנס מזה, והיא שאלה האם אני מעדיף להיות צלם שמח או דוקטור עצוב. ככה הבנתי שאני רוצה ללכת עם מה שאני באמת אוהב לעשות שזה לצלם". הוא נרשם ללימודים בארץ, בהתחלה בבית הספר "קמרה אובסקורה" ולאחר מכן ללימודים אקדמיים במכללת הדסה, שבמהלכם ביקר שוב בניו-יורק. ושוב, ניו-יורק הבהירה לו את הכיוון: "ראיתי תערוכה של מיטש אפסטיין ומיד ידעתי שסוג העבודה הזו הוא הכיוון שאני רוצה ללכת אליו, כיוון דוקומנטרי שיש בו משהו נוסף. אני זוכר צילום של בית אמריקאי בווסט ורג'יניה ומאחוריו ארובות של מפעל תעשייתי. הבנתי שאני מתעניין בצילום של הסביבה. אני לא רוצה לצלם אנשים, אלא את הסביבה בה אני נמצא, אני לא מתכוון לסביבה המיידית והאישית, לא לבית שלי, אלא לסביבה בה אני חי: השכונה, העיר והאיזור הרחב יותר”.

 

רוזנברג מספר, שאותה תערוכה עיצבה במידה רבה את שארית דרכו במכללת הדסה: “בפרויקט הסיום שלי תיעדתי איזורים תעשייתיים בארץ, איזורים נטושים או בבניה. עניין אותי לראות מצד אחד איך אנחנו תלויים באדמה ומצד שני איך אנחנו פוצעים אותה. הייתי נוסע המון למקומות שונים בארץ עם מצלמת 4X5 ישנה, כזאת עם כיסוי שחור ששמעם על הראש והכל. הייתי שם אותה באוטו ונוסע, היו ימים שהייתי חוזר בלי תמונה אחת והיו ימים שהייתי חוזר עם הרבה תמונות. החוויה של הנסיעה עניינה אותי, כולל החוויה של לפעמים לחזור בידיים ריקות”.

 

שנתיים אחרי הלימודים בהדסה החליט ניב שהוא רוצה להמשיך לתואר שני, והבחירה הטבעית עבורו הייתה כמובן לימודים בעיר ניו-יורק. הוא התקבל ללימודי תואר שני במחלקה לצילום של פרסונס, שהוא בית הספר לאמנות של אוניברסיטת ניו סקול. מלבד הקשיים הברורים של מעבר לעיר חדשה, פתאום הוא גילה שמאוד קשה לצלם פה: “כשהגעתי לפה הרגשתי שאני לא יכול לצלם כי הכל כבר צולם, במיוחד במנהטן. אנחנו כל כך רוויים בדימויים של ניו-יורק סיטי, הרגשתי שכל פעם שאני מרים את המצלמה אני רואה משהו שצולם כבר בסרט שראיתי ולא רציתי לצלם את המובן מאליו". רק אחרי שיטוטים רבים, כשנתקל במגרש הגולף המלאכותי בצ'לסי, הרגיש רוזנברג שנפרץ סדק שמאפשר למצלמה שלו להיכנס. “כשעברתי לפה לבד הכרתי את העיר היטב והסתובבתי הרבה לבד ברגל. חיפשתי עוד איזורים כאלה בתוך העיר העמוסה, איזורים שהם 'מרחבים': למשל מגרש ההחלקה על הקרח בסנטרל פארק. חזרתי אליו כמה פעמים וכל פעם חיכיתי לזמן בו משטחים את המגרש ומבקשים מכולם לצאת החוצה. המוטיבציה הראשונה הייתה למצוא את ההפסקות בצפיפות, גם בצילום וגם בחיים, העיר הזאת יכולה להיות מציפה וחונקת, הכל גדול וגבוה וצפוף וסוגר צריך למצוא הפסקות. התהליך של הצילום גרם לי לעצור רגע, לעמוד, להתבונן, לבלות זמן ארוך במקום אחד, לצאת לרגע מהקצב השואב של העיר הזאת”. באותה התקופה החל רוזנברג לפרסם טור צילומי קבוע במוסף זה, בו הציג זוויות ראיה יחודיות וחדשות, שריעננו את מראה העיר בשחור-לבן ובקומפוזיציות מפתיעות.

 

נסיבות די מקריות של מגורים כסטודנט באיסט וילאג' (הכוללות דפיקות על הדלת בשעות בוקר מוקדמות של קצין המבחן של אחד השותפים לדירה), מצא את עצמו ניב עובר לגור בדירה בוול סטריט, ולא סתם באיזור הפיננסי של העיר, אלא ברחוב עצמו שנקרא וול סטריט. “הייתי סטודנט עם תיק בית ספר ומסביבי היו או אנשי עסקים או מיליון תיירים והרגשתי מאוד זר. וול סטריט הוא רחוב מאוד חשוך וקר, עם הבניינים הגבוהים, עוד פעם העיר סגרה עלי, וכך התחלתי לצלם את הבתים ולבודד אותם מהעיר. כל הצילומים בסדרה הזו עברו מניפולציה דיגטלית מוקפדת מאוד. באופי שלי אני מסודר ומאורגן, והרגשתי שדרך הצילומים אני יכול לארגן את הסביבה שלי, מה שעזר לי להרגיש פחות ניכור במקום הזה". כיום ניב כבר לא מתגורר בוול סטריט, אבל העניין בחזיתות של בניינים ובאירגון שלהם לכדי דימויים כמעט מופשטים, המשיך איתו, ואת הסדרה שנולדה מכך, Automonuments, הוא מציג כעת בתערוכה בוויליאמסבורג.

 

הגלריה, אותה פתחה אביבה נאומן לפני חצי שנה, מתמחה בהצגת עבודות צילום של צלמים בינלאומיים, בהם דוד עדיקא ויאן טיכי.

 

התערוכה החדשה איננה ההצלחה הראשונה של ניב מאז סיים את הלימודים: בשנה שעברה הוא זכה בפרס ראשון בתחרות הצילום הבינלאומית שנקראת IPA, עבודותיו הופיעו באתרים של "ניו-יורק טיימס" ושל המגזין "ניו-יורקר". ב-2011, כשעוד היה תלמיד בפרסונס, וקצת לאחר שבנה לעצמו אתר אינטרנט זמני בפעם הראשונה, קיבל במפתיע אי-מייל, ששורת הנושא שלו אמרה, "אנחנו אוהבים את העבודות שלך". האי-מייל נשלח ממשרד העיצוב של יריד האמנות היוקרתי הענק Frieze, שאנשיו נתקלו באתר של ניב כשחיפשו צלמים בניו-יורק עבור יריד האמנות הניו-יורקי אותו הם מקיימים על ראנדלס איילנד. הוא הוזמן לצלם את הקמפיין הפרסומי של יריד האמנות וכעבור מספר חודשים זכה ניב מידי יום לראות את התמונות שצילם מתנוססות על קרונות הסאבוויי ועל לוחות מודעות בכל רחבי העיר. עבור אמן העוסק בתמונת הנוף העירוני, זו הייתה תחושת סיפוק עצומה לראות את עבודתו שלו משתלבת בתוך הנוף העירוני שכה השפיע על מסלול חייו.

 

 

Automonuments 

July 10 - Aug 9, 2014

Simon/Neuman2 Gallery

540Driggs Avenue, Brooklyn

www.nivrozenberg.com

www.simonneuman2gallery.com