פרדוקס המלחמה: "החוסן הלאומי" גורם לנו לטראומה?

הפסקת האש רק הוכרזה ואנחנו מסכמים בזהירות את התוצאות, בעיקר לאור העובדה שלא היו נפגעים בצד הישראלי. מנגד, אנו רואים כי מספר נפגעי החרדה והטראומה דווקא עולה. למה זה קורה דווקא במבצע שמגן עלינו פיזית ומה הקשר בין המצב הכלכלי והחברתי לזה הנפשי?

במלחמת לבנון השנייה פונו לבתי-החולים בישראל כ-4300 פצועים, מתוכם כ-2700 (כ-64%), פצועי טראומה נפשית (פגיעת-חרדה). בשבעת הימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" נרשמו כ-175 מקרים, כ-285%, כמעט פי שלושה, מ-62 הפצועים פיזית (מתוכם 13 מרסיסי רקטה, הריסות מבנים ודליקות בעקבות פגיעת טיל, והשאר פצועי תאונות דרכים בעת אזעקה ופצועי חבלות כתוצאה מנפילות בעת ריצה למרחב מוגן).

 

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

 

נראה אפוא, שלמרות ההגנה שמעניקה כיפת ברזל, ולמרות המוכנות הגבוהה, בוודאי ביחס למלחמת לבנון השנייה, אחוז נפגעי החרדה הולך ועולה. לכאורה, זהו פרדוקס. עם 44 הרוגים אזרחים ב-2006, שריפות והרס עצום של בניינים ורכוש ובהיעדר מוכנות למלחמה, צפוי היה ששיעור נפגעי החרדה יהיה גבוה בהרבה משיעורם הנוכחי.

  

מתמודדים עם המצב

כל השיטות: להתמודד עם הלחץ והחרדה

האזעקה העירה אתכם? 10 דרכים להירדם שוב

מציל חיים: מדוע צריך לשכב על הקרקע כשטיל נופל?

 

המשבר הכלכלי מחליש אותנו

ההסבר לכך מצוי במה שמוכר במחקר כגורמי סיכון וגורמי חיסון מפני טראומת מלחמה. כאשר חייו ושלמות גופו של האדם או חייהם ושלמות גופם של היקרים לו נמצאים תחת איום כבד או נפגעים בפועל, הוא חשוף לסיכון לפציעה טראומטית של הנפש. סיכון זה עשוי לגדול או להצטמצם על-ידי גורמים שונים.

 

אחד מגורמי החיסון החשובים המוכרים במחקר הוא אמון במנהיגות ובכך שהאדם איננו לבדו, שיש מי שדואג לו, ושעזרה וסיוע זמינים לו. כאשר הפרט מרגיש שאין מי שדואג לו, הוא חש ניכור ובדידות, ויכולת העמידה שלו בעת מלחמה הולכת ונחלשת.

 

ב-15 השנים האחרונות, כתוצאה ממדיניות ניאו-ליברלית אגרסיבית והפרטה גוברת, מרגישים רוב האזרחים שאין מי שדואג להם, ושרשת הביטחון החברתית-כלכלית שלהם הולכת ומתכרסמת.

 

לנוכח נסיגתה המתמשכת של המדינה ממחויבותה לשירותים בריאותיים, חברתיים וחינוכיים, מחירי הדיור המאמירים ויוקר המחיה שממשיך לעלות גם אחרי המחאה החברתית הגדולה של שנת 2011,- מתעצמת תחושה של חוסר וודאות קיומית, ושל בדידות האזרח מול אתגרים שאינם תלויים בו ובמאמציו.

 

והנה, מחקרים מראים שתחושת בדידות מהווה אחד הגורמים המנבאים החזקים ביותר לפציעה טראומטית. חוקרי התמודדות עם מצבי משבר מציינים את חשיבותה של מחויבותו של הפרט להתמודדות כזאת.

 

מי יגן עלינו מפני החוסן הלאומי?

כשמדובר במלחמה, מכונה המחויבות הזאת אצלנו "חוסן לאומי". חשוב לכן לזכור, שלחוסן לאומי יש קשר ישיר למחויבות הדדית בין האזרח למדינה. האזרחים מותקפים בשל היותם חלק מהמדינה. כדי שיוכלו לגייס את כוחות הנפש הנדרשים להתמודדות עם האתגר הביטחוני ששייכות זו מטילה עליהם, עליהם לחוש הוגנות והדדיות ביחסם עם מוסדות המדינה, ולראות בהם משענת בעיתות חירום ומשבר.

 

לשם כך, לא מספיק שנבחרי הציבור "ישלחו חיבוק" לאזורים המותקפים ויגיעו אליהם פעם להצטלם ולשחרר איומים לאויב,במלחמה. עליהם להפגין סולידאריות עם האזרחים כל הזמן ולממש אותה באמצעות רשת מגן כלכלית-חברתית. אלא, שרשת מגן כזאת מנוגדת לתפיסת העולם ולמדיניות הניאו-ליברלית שנתניהו הנהיג בישראל מאז ממשלתו הראשונה.

 

ציפייתו ל"יכולת עמידה" של האזרחים בסבבי לחימה חוזרים ונשנים ללא הפגנת הדדיות כזאת, תלך ותגביר את מספרם של פצועי הטראומה הנפשית, ובו בזמן תלך ותחליש את כוח העמידה של הקהילה כולה.

 

הכותבת היא מחברת הספר "כאילו היא פצע נסתר – טראומת מלחמה בחברה הישראלית", וראש תכנית מ.א. בחינוך, חברה ותרבות, המרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה (מל"א)