המינהל הרס בור מים פלסטיני: "חוסר תום לב"

בית משפט השלום בירושלים מתח ביקורת על המינהל האזרחי, שלא איפשר לתושב השטחים לערער על הריסת בור שבנה: "נשללה זכות בסיסית"

במשך יותר משנה וחצי התעכב המינהל האזרחי ביהודה ושומרון עד שהחליט להוציא צו הריסה לבור מים שבנה פלסטיני בניגוד לחוק. אלא שאת ההריסה בפועל הוא ביצע במהרה – תוך שישה ימים בלבד, מבלי לאפשר לבעליו לערער על ההחלטה. בית משפט השלום בירושלים קבע שהמינהל פגע בזכותו של התושב לבטל את הגזירה באמצעות פנייה לערכאות.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

• רצו לעזוב את בנק הפועלים – ונדרשו להתחייב
• אין לו כיסוי: מה עושים כשהצ'ק חוזר מהבנק?
• פצוע קשה רצה אפוטרופוס. שופט: 'אתה צלול'
• אין פיצוי: גן ילדים בגבעתיים נסגר בגלל שכנים

 

בפברואר 2009 הוציא המינהל צו הפסקת עבודה לבניית בור המים של מוסטפה זיאד מחמד, תושב הגדה, ולאחר מכן גם צו הריסה. מחמד לא ויתר וערער למועצת התכנון העליונה, אך נפל על אוזניים ערלות ובאוקטובר 2010 הוחלט להוציא את צו ההריסה לפועל.

 

ההחלטה הסופית נשלחה אליו כשלושה חודשים לאחר מכן, ושישה ימים בלבד לאחר המשלוח, נהרס הבור בידי נציגי המינהל.

 

בתגובה תבע מחמד את המינהל ואת מועצת התכנון, וטען כי קיבל את ההודעה על ההריסה ממש ביום בו בוצעה, מה שמנע ממנו לעתור לבג"ץ לביטולה. בכך, לדבריו, נגרמו לו נזקים של 300 אלף שקל.

 

לדברי מועצת התכנון, ההודעה נשלחה לתובע גם בפקס וגם בדואר רשום, ובכל מקרה, גם אם היה עותר לבג"ץ, היה עליו להתמודד עם שורה של מכשולים, בהם העובדה שאין לו זכויות בקרקע שבה חפר את הבור.

 

מה היה כל כך דחוף?

השופטת אביב מלכה לא הסתירה את מורת רוחה מהתנהלות מועצת התכנון. לעמדתה, הדחיפות בביצוע הפעולה תמוהה בהתחשב בכך שעד לקבלת ההחלטה חלפו שנה ותשעה חודשים, ואין זה מידתי שבעוד המינהל "לוקח את הזמן", הוא מותיר לתובע אפשרות תגובה של שעות או ימים ספורים.

 

עוד לדבריה, על הנתבעת היה לקחת בחשבון שלהודעה בדואר רשום לוקח לפחות שלושה ימים להגיע ליעד, כך שבעצם ידעה מראש שאינה מותירה לו אלא שלושה ימים לפעול. לשיטתה, גם אם ההודעה נשלחה בפקס, שישה ימים אינם פרק זמן סביר להתכונן להרס.

 

השופטת קבעה שהנתבעת התנהלה שלא בתום לב כששללה מהתובע את האפשרות לשקול את צעדיו ולהחליט באיזו דרך לנקוט כדי לבטל את צו ההריסה, ואולי אף להשלים איתו. הנתבעת שללה מהתובע את הזכות הבסיסית לפנות לערכאות בכך שיצרה מעשה מוגמר.

 

עם זאת הסכימה השופטת שסיכויי התובע להביא לביטול צו ההריסה היו נמוכים, שכן חפר את הבור בניגוד לדין. לאחר ששקללה את טיעוני שני הצדדים החליטה השופטת מלכה לחייב את הנתבעת לפצות את מחמד ב-20 אלף שקל, הכוללים גם את הוצאות המשפט.

 

• לקריאת פסק הדין – לחצו כאן
• הכתבה באדיבות אתר המשפט פסקדין