פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
מי שטיפלו לאורך השנים בנכסים מאז מות הסב היו שלוש בנותיו. אחיהן, שלא היה מעורב, הלך לעולמו ב-1994 ואת הזכות שלו בנכסים ירשו ארבעת ילדיו שהפכו שותפים לשלוש הדודות שלהם.
ב-1999 התברר שעל הנכסים רובצים חובות ארנונה ומים בגובה מיליוני שקלים, והעירייה הגישה לא פחות מ-20 תביעות נגד שלוש הדודות וארבעת האחיינים שלהן. האחיינים, שטענו כי אין להם כל קשר לנעשה בנכסים, הגיעו ב-2003 להסכם פשרה עם העירייה, שהתחייבה להמשיך בהליכים מול הדודות בלבד.
אלא שההליכים נמשכו מבלי להגיע לפתרון, ובחלוף השנים הלכו לעולמן שלוש הדודות העריריות בזו אחר זו, והעירייה הפנתה את הליכי הגבייה נגד האחיינים שנשארו יורשים יחידים של הנכסים. תביעה שהגישו האחיינים לביטול ההליכים נגדם התקבלה בבית המשפט המחוזי, אך העירייה ערערה לעליון.
בערעור היא טענה שבעת חתימת הסכם הפשרה מול האחיינים ב-2003 הם הודו בחובות אך דרשו שאלה ייגבו מהדודות, ולפתע, לאחר מותן, הם מבקשים למנוע ממנה את זכותה לגבות את החובות מיורשיהן החוקיים.
שופט העליון יצחק עמית קבע שמרגע שהדודות הלכו לעולמן עברו זכויותיהן בכל נכסי הנדל"ן לידי האחיינים, כמו גם חובותיהן.
השופט עמית סבר שהמחוזי שגה בפסיקתו, וקבע שפרשנות העירייה להסכם הפשרה הגיונית והוגנת. רציונל ההסכם ב-2003 היה להוציא את האחיינים מהליכי הגבייה, כיוון שמי שניהל את הנכסים בפועל היו שלוש הדודות שלהם. אך העירייה מעולם לא ויתרה על זכותה לגבות את המיסים שלהם היא זכאית.
לדבריו, האחיינים לא כפרו מעולם בעצם החובות, אלא רק ביקשו שאלה ייגבו מדודותיהם. יש הבדל גדול בין הזכויות שהוקנו לאחיינים מתוקף היותם יורשי אביהם, המחוסנות לפי הסכם הפשרה, לבין זכויותיהם מתוקף היותם יורשי הדודות, החשופות להליכים מטעם העירייה.
השופטים יורם דנציגר ונעם סולברג הצטרפו לפסק הדין של השופט עמית, שקיבל את הערעור, וחייב את האחים בשכר טרחת עו"ד של 100 אלף שקל.
לפי נוסח הסכם הפשרה התכוונו האחיינים "לסגור את כל הקצוות" כך שהם יהיו חסינים בפני תביעות בעתיד. עם זאת, ההסכם לא הכיל הסדר בסיסי לגבי מצב שבו הם יירשו את הזכויות והחובות במלואם. מכאן נובעת הבעייתיות ונפתח הפתח לפרשנות ההסכם, המובילה מטבעה לכמה תשובות שונות, כגון אלה של המחוזי והעליון.