המסע המופלא

אם זה לא שרב כבד והמרחק הוא לא 50 ק"מ, יעל אברהם לא יוצאת לרוץ. זה קל לה מדי. אבל תנו לה לחצות את מדבר סהרה בריצה, ואין מאושרת ממנה בעולם. ראיון שיגרום לכולנו, בטטות הכורסא, להתבייש

מדי יום יוצאת יעל אברהם החוצה לבדוק את גרמי השמיים. אם קצת קריר ונעים היא ממתינה. גם כשהשמש כבר יוצאת ומחממת את רחובות העיר, היא עדיין לא מרוצה. רק בצהרי היום, כשהשמש קופחת מעל ומבריחה את כולם למזגנים, היא מתרצה, נועלת את נעלי הריצה ומתחילה לרוץ. כזאת היא, לא מוכנה לרוץ את החיים הקלים. כך למשל, למרתון הראשון שלה לפני כשנתיים, היא בחרה את מדבר המוהאבי, שהמרתון שלו מכונה 'לרוץ עם השטן'. בעלה של יעל התעקש להיות איתה שם כל הזמן, רק כדי לראות שהיא לא מתמוטטת בחום. כשכמעט הגיעו לנקודת הפתיחה, קיבלו הודעה כי הריצה התבטלה בגלל טמפרטורה של 123 פרנהייט.

 

"מישהו שם מת מהחום בלי שבכלל ירוץ", מספרת יעל, "אז ביטלו את הריצה. אבל אני חושבת שהייתי יכולה לרוץ גם בחום הזה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שלא אעשה שום מירוץ, אז במקום זה עשיתי את מרתון פסדינה. גם שם היה נורא חם, אולי 110 מעלות והשפריצו עלינו מים, אבל זה היה נסבל. מאז אני עושה לפחות מרתון אחד בחודש, לפעמים אפילו שניים".

 

 

יעל אברהם הגיעה ללוס אנג'לס מישראל ב-1997 ביחד עם בעלה, ושנה לאחר מכן ילדה כאן את בתה. בנוסף למקצועה כמורה, היא פתחה בית ספר ליוגה ו- Boot camp המעניק שיעורי כושר אינטנסיביים. בינואר הבא תיקח חופשה של שלושה חודשים מתפקידה כמנהלת בית הספר לעברית HDC בטרזנה

ותצא למרתון בסהרה. צוות של כ-13 איש ילווה אותה במסעה, ביניהם שני צלמים ומפיקת סרט דוקומנטרי, רופא, נהג וגם שתי תלמידות שלה, קרן ואמנדה, ששמעו על הפרוייקט והחליטו להצטרף ולרוץ איתה.

 

הריצה תתחיל באוראן, אלג'יריה, תעבור דרך מערב הסהרה למאוריטניה ומשם לסנגאל. שלוש הנשים מתכוונות לרוץ מדי יום 12 שעות, ארבע שעות כל פעם, הפסקת אוכל ומנוחה קצרה והמשך ריצה. "אני לא הולכת לקחת אף יום הפסקה", מודיעה יעל, "נרוץ מדי יום, כי המטרה שלנו לסיים במרץ לפני שמתחיל להיות שם יותר מדי חם".

 

לא קצת מסוכן עבור שלוש נשים לרוץ במדבר? לא רק מהבחינה הפיזית, הרי אתן נשים במדינות ערביות ושתיים מכן ישראליות.

"בגלל זה נפגשתי עם השר של מערב הסהרה שיעזור לי לתכנן את המסלול ולבקש ממנו אישורי מעבר. בהתחלה חשבתי לרוץ דרך מרוקו, אלג'יריה, מלי, לוב ומצרים, אבל כשטסתי בפברואר להיפגש עם השר, הוא אמר לי: 'לא, את לא הולכת לשם, במיוחד לא ללוב. אין לאנשים שם אלוהים והם יכולים להרוג אותנו'. אמרתי לו: 'או.קיי, בשביל זה אנחנו כאן, כדי שתעזור לנו לתכנן את המירוץ בצורה בטוחה. והוא באמת עזר לנו לתכנן את המסלול כך שגם נוכל לחצות את הסהרה וגם נעבור באיזורים בטוחים יותר. הוא מאוד התלהב ואמר שהם יעניקו לנו ליווי בחלק מאלג'יריה ומשם למערב הסהרה, מאוריטניה ואז נחצה לסנגל".

 

אתן רצות למען מטרה מסויימת או סתם בשביל הכיף?

"אנחנו רוצות לעורר מודעות לנושא החינוך שם ולגייס ציוד לבתי הספר של הסראווים. יש שם כ-15 מחנות פליטים והם חיים בתנאים מאוד קשים, בעיקר באוהלים. הנשים הקימו מספר בתי ספר, שהם בכלל מבני חימר עם מחצלות, ואין להם שום דבר שם, אפילו לא עפרונות או דפים. יש כמה שולחנות שמישהו פעם תרם להם, אבל לא יותר מזה. ביקרתי שם בפברואר והבאתי איתי הרבה ציוד בית ספר. כאב לי לראות איך שהם חיים שם".

 

למה החלטת דווקא על המטרה הזאת?

"כי אני מגיעה מתחום החינוך וגם רציתי לרוץ בסהרה ואלה האנשים שחיים שם. בנוסף, במיוחד היום עם כל מה שקורה בארץ, אני רוצה להראות שישראלים זה עם שנותן לאחרים".

 

איך היו התגובות במדינות בהן את מתכוונת לרוץ?

"להפתעתי ההיענות מאוד חיובית. כל שגרירי המדינות השונות אליהם פניתי בוושינגטון נענו בהתלהבות. שגריר אלג'יריה היה מדהים, הוא הקשיב לפרוייקט וכל כך התפעל. הוא אמר שזה כבוד גדול בשבילו שארוץ במדינה שלו. גם נציגי מאוריטניה והשר של מערב הסהרה נתנו לי להרגיש כמו מלכה. הייתי בשוק. טסתי לוושינגטון להיפגש איתם ביחד עם המפיקה של הסרט, ושתינו הסתכלנו אחת על השניה בחוסר אמון. שגריר אלג'יריה הציע לשלוח איתנו אתלטים אלג'יראים בחלק מהמירוץ ולהפוך את זה לפרוייקט ארצי. הוא גם אמר שיספק אבטחה, ג'יפ עם חיילים שילוו אותנו לאורך הדרך".

 

לרוץ בוואלי ולרוץ על הדיונות בסהרה אלו שני דברים שונים, זה לא יהיה לכן קשה מדי?

"זה בהחלט יהיה מאתגר יותר. בגלל זה השתתפתי בפברואר השנה במרתון בסהרה. רציתי לקבל את התחושה של איך זה לרוץ על חול, וזה באמת קשה, זה חול טובעני ועל הדיונות אי אפשר בכלל לרוץ. התאמנתי בריצה על חוף הים, אבל כמובן שזה לא אותו החול. זה נחשב למרתון הכי קשה שיש והוא מתקיים בפברואר לפני שהמעלות קופצות ל-130-120 מעלות. במהלך הריצה היתה דיונה אחת שחשבתי שאולי אדלג מעליה, אז זינקתי בניסיון לעבור אותה ומיד שקעתי בחול. הברך שלי יצאה מהמקום והתנפחה תוך שניות".

 

הפסקת לרוץ?

"לא. זה היה יופי של ניסיון מבחינתי, כי הנה, נפצעתי, ועכשיו צריך לראות איך אני ממשיכה לרוץ. נשארו לי עוד עשרה קילומטרים והחלטתי לרוץ אותם מבלי להפסיק לשניה, כי ברגע שאפסיק הכאב יהיה בלתי נסבל. היה עוד בחור אחד שרץ איתי ואמרתי לו 'אין צ'אנס שאני עוצרת אפילו לשתות מים'. רצתי עם כאבי תופת. כשעברתי את קו הסיום ועמדתי לדקה, כבר לא יכולתי להמשיך ללכת. גררתי את עצמי איכשהו למקלחות, שהן אפילו לא מקלחות אלא מין צינור ממנו נשפכו מים".

 

מה תעשו באמת אם מישהי מכן תיפצע?

"בשביל זה יש לנו ג'יפ מלווה. אבל אני לא מתכוונת להפסיק לרוץ".

 

שתי המשוגעות האחרות לריצה הן קרן, ישראלית ואם לשלוש בנות קטנות שתשאיר אותן עם הבעל, ואמנדה, אמריקאית בת 26, מפיקת סדרות ריאליטי, שאף היא תיקח פסק זמן מהעבודה והחיים. השתיים הכירו את יעל דרך הסטודיו שלה ליוגה ו- Boot Camp וכששמעו על מה שיעל הולכת לעשות, החליטו מיד שגם הן רוצות. קליינטית נוספת, מפיקה במקצועה, החליטה להפיק עבורה קליפ קצר על הפרוייקט אותו אפשר לראות באתר הבית Journey across the Sahara. הפרוייקט יתועד כולו ויהפוך לסרט דוקומנטרי מרתק. בשלב הזה, יעל מחפשת ספונסרים שיממנו את המסע.

 

היה מישהו אחר בעבר שחצה את הסהרה בריצה?

"היו שלושה בחורים, אבל הם עשו מסלול שונה מאיתנו. הם לא ממש חצו את הסהרה ואנחנו כן. אני תמיד רואה ושומעת על גברים שעושים דברים כאלה, מטפסים לאוורסט, רצים בסהרה, אבל אף פעם לא שומעת על נשים שנכנסות לאתגרים פיזיים שכאלו. אני חושבת שלנשים יש יותר כוח הישרדות ויכולת להתמודד עם אתגרים ואני רוצה באמצעות המסע הזה גם להעביר להן את המסר, אתן יכולות לעשות את זה. לשמש השראה לאחרות".

 

ככה את אוהבת גם לבלות את החופשות שלך?

"כן, מבחינתי ריצה זאת חופשה כי זו מדיטציה. אני אוהבת את המדבר והחום. "כן, אני תמיד מחכה לשיא החום, שהמעלות יעלו ורק אז אני רצה. לפני שבוע רצתי באורנג' קאונטי בעלייה חדה ושמש לא נורמלית, חום אימים, אבל זה מה שאני אוהבת כי זה אתגרי ויש פחות חמצן. זה כמו לעשות את אותו מרחק, אבל פי שלושה מבחינת המאמץ הגופני. אני לא מאמינה שאוכל לרוץ בקור".

 

מאיפה את בארץ?

"אני ירושלמית ואני יכולה להגיד לך שסבלתי מאוד בחורפים בירושלים. אני זוכרת שהייתי יושבת ליד האח ולא יכולתי לזוז".

 

איך אתן מתאמנות לריצה בסהרה?

"כרגע אני מאמנת אותן בריצה בעליות, בעיקר בקניונים, שם יש הרבה עליות. אמנדה ואני יוצאות עכשיו לריצה של 50 קילומטר".

 

מה תעשי אם תגיעו לסהרה והן ירגישו שזה גדול עליהן ויפרשו באמצע?

"לקחתי גם את זה בחשבון, אבל אני לא אעשה להן את זה קל לפרוש. בכל מקרה, אני לא מתכוונת לעצור באמצע, אמשיך עד הסוף גם לבד".

 

האתגר בבסהרה לא מסתכם רק בריצה על חול טובעני. למשל, שלוש הנשים יצטרכו להסתפק במקלחות ניידות מהירות שיהיו בעצם הזלפת מים קלה על הגוף וניקוי במגבונים לחים. הן יתארחו ב'בתים' ואוהלים של שבטים לאורך הדרך וכנראה שיצטרכו להסתפק בחולות המדבר כשירותים ניידים. התוכנית, לפי יעל, היא לרוץ 60 קילומטר ביום. בפברואר הן מתכוונות להצטרף למירוץ השנתי בסהרה שאורכו 50 קילומטר (יום אחד), אותו מרתון אותו עשתה יעל השנה.

 

איך בעלך קיבל את השיגעון הזה שלך לצאת למירוץ בסהרה?

"בעלי חושב שזה מדהים, אבל יחד עם זאת הוא חושש ומנסה לשכנע אותי להגשים את החלום השני שלי, לחצות את ארה"ב בריצה. בתי, שהיא עוד מעט בת 16, אומרת לו: 'מה אתה דואג לה בכלל? אמא יכולה לעשות הכל. לא יקרה לה כלום'. היא מאוד גאה בי".

 

את מוכנה לקבלת פנים במקומות בהם נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש?

"הבנתי שהם מקבלים מערביים שלובשים בגדים שונים. בפעם הקודמת לבשתי חולצת גופיה ומכנסיים ארוכים, אבל היו נשים שלבשו שורטס וזה עבר בסדר. הם יודעים שאנחנו מערביים ושהגענו לריצה, אז הם לא עושים מזה עניין".

 

את יכולה להיכנס עם דרכון ישראלי?

"אני נכנסת עם הדרכון האמריקאי שלי. בפעם הקודמת הסברתי למארגנים שאני יהודיה וישראלית והם בדקו ואמרו שזה בסדר. נחתנו בשדה תעופה צבאי, משם היינו אמורים להמשיך למערב הסהרה. הבאתי רק את הפספורט האמריקאי שלי ונתנו לי לעבור. בעוד אני מחכה למזוודות, פתאום פונים אלי שוב ומבקשים את הפספורט. אולי הם רצו לראות אם יש לי חותמות ישראליות, אבל לא היו והם החזירו לי את הדרכון אחרי 20 דקות".

 

אם ישאלו אותך מאיפה את, תגידי שאת מישראל?

"בפעם האחרונה לא שאלו ואני לא נידבתי. גם הפעם אני לא חושבת שישאלו, אבל אם כן, אני מארה"ב".

 

מי הספונסרים שלכם בינתיים?

"יש לנו מספר ספונסרים לנעליים ובגדי הריצה ואנחנו עובדות על קבלת ספונסרים נוספים. פנינו כבר לאופרה ווינפרי ולקרן של אנג'לינה ג'ולי ונפנה גם ל-HBO לגבי הסרט שאנחנו מתכוונים לצלם שם. בשלב הזה אנחנו בהחלט זקוקות לתמיכה ומחפשות ספונסרים נוספים".

 

שלוש תלמידות נוספות של יעל מהסטודיו ליוגה, מתכוונות להגיע לסהרה לשבוע ולעודד את הרצות. "אחת מהן היא אמה של השחקנית כריסטינה אפלגייט. היא אישה בת 75 וכשבתה שאלה אותה מה היא רוצה ליום הולדתה, איזה מסע לכל יעד בעולם, היא אמרה מיד: 'לסהרה'. כריסטינה אמרה לה 'על גופתי המתה', אבל כששמעה על הפרוייקט, היא כל כך התלהבה ונתנה את ברכתה".

 

מה את מקווה לקבל מהמסע הזה?

"זהו ניסיון משנה חיים. אני רוצה לתת לאחרים השראה. החיים קצרים מדי ויש כל כך הרבה אפשרויות לעשות דברים. לאנשים יש הרבה יכולות וכח, אבל אנחנו לא מנצלים אפילו עשרה אחוז מהם. הילדים שלנו מסתכלים עלינו ומחפשים ללמוד מאתנו ואם אנחנו לא עוברים מכשולים בחיים, למה שהם יעשו את זה? את רוצה ליצור אנשים שרוצים לעשות שינוי ולא יושבים פסיביים. ומבחינה אישית, זו בהחלט התעלות רוח. יש כאן אתגר פיזי ונפשי שנצטרך לעבור ואני בטוחה שבסיום נרגיש שאנחנו יכולות לעשות כל דבר".

 

לאינפורמציה נוספת על המסע  www.journeyacrossthesahara.com