פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
מדובר בגבר ואישה בדואים, תושבי אזור הצפון, שניהלו קשר החל מ-1983 בשעה ששניהם היו נשואים לאחרים. הרומן נפרש על פני 20 שנה (במהלכן אף התרגשה האישה מבעלה החוקי) ובמסגרתו נולדו לשניים תשעה ילדים. הגבר, לעומתה, המשיך להתגורר עם אשתו החוקית וששת ילדיהם.
בתחילת העשור הקודם החליטה האישה לעשות מעשה והגישה תביעה להכיר בה כידועה בציבור של הגבר, כדי שמכוח מעמד זה תוכל לתבוע בעתיד זכויות ברכושו. לטענתה, הזוגיות ביניהם מוסדה בעבר בטקס נישואים דתי, שלא נרשם כיוון שבאותה עת עוד הייתה נשואה.
הגבר, מצדו, הכחיש שאי פעם נישא לתובעת או שהיא זכאית למעמד של ידועה בציבור, וטען שמדובר ברומן שביסודו הנאה מינית בלבד. לדבריו, היחסים ביניהם מעולם לא הושתתו על שיתוף כלשהו: הם לא גרו ביחד, לא ניהלו משק בית משותף ואין להם רכוש במשותף.
בית המשפט דחה את תביעת האישה, אלא שהיא לא השלימה עם ההחלטה וערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה. במהלך הדיונים בערעור הלך הגבר לעולמו.
לפי השופטת שושנה שטמר, מהראיות עלה כי המנוח התכוון לשאת את המערערת כאישה שנייה, וכי הם אכן ערכו טקס נישואים בתקווה שייתן תוקף ליחסיהם. היא הוסיפה שהמבחן להתקיימות חיי משפחה משותפים הוא סובייקטיבי, ולא תמיד דווקא מגורים משותפים הם שמכריעים את הכף. היא ציינה ש"אדם המחפש לו פילגש לשעשועיו" לא מוליד עמה תשעה ילדים.
בפועל, קבעה השופטת, דירת האישה שימשה למנוח כבית שני והמערערת ראתה עצמה כאשתו השנייה – ועל כן בהחלט נחשבו כידועים בציבור.
עם זאת נקבע שעצם מעמדה של התובעת כידועה בציבור אינו מקנה לה באופן אוטומטי זכויות ברכושו של המנוח. למעשה, העובדות מראות שהוא נמנע מלשתף אותה ברכושו, ומלבד תרומה סמלית לכלכלת הילדים, לא העניק לה דבר ואף לא הוריש לה או לתשעת ילדיה דבר בצוואתו.
החלטת השופטת שטמר התקבלה ברוב דעות על ידי ההרכב: השופט סארי ג'יוסי הצטרף לפסק דינה, ואילו השופטת יעל וילנר סברה שבני הזוג אינם נחשבים ידועים בציבור, משום שלא הוכח שהסכימו לקבל את חובות וזכויות האחר. השופטת הצהירה על התובעת כידועה בציבור אך היא לא תוכל לזכות בדבר מרכושו של המנוח. השופטת חייבה את עיזבון המנוח ואת אלמנתו בהוצאות של 20 אלף שקל.