פתאום הוא שוב מרטיב בלילה: להתמודד עם רגרסיה

כולנו מקווים שאנחנו אחרי הלחימה, ושעוד זמן רב לא ישמעו במקומותינו אזעקות. אבל עבור הילדים הלחץ והחרדה עדיין משפיעים, ורבים מהם חווים רגרסיה: מרטיבים שוב, מתעוררים בפחד בלילה וחוששים להיות לבד - אפילו כשאתם בחדר ליד. איך מתמודדים? דפנה תייר מסבירה

אני מתיישבת על הכיסא הנטוי אחורה אצל רופא השיניים. אם ארצה ואם לא, עיניי ננעצות בטלויזיה שנתלתה בתקרת מרפאתו מתוך כוונה להסיח את דעתם של המטופלים ולהקל על סבלם (אשרי המאמין). הטלוויזיה דולקת על תוכנית חדשות. "אני רואה שקשה לך להיפרד מאווירת 'צוק איתן'" - אני מנסה להתבדח עם רופאי. "כן... חסר לי הריגוש של האזעקות... אני חושב שהתמכרתי לאדרנלין בשבועות האחרונים" - הוא עונה לי בציניות האופיינית לו. הומור וציניות גם הן מהדרכים האפשריות להתמודדות עם מתח וחרדה - אני מהרהרת ביני לבין עצמי.

 

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

 

עוד כתבות של דפנה תייר בערוץ הורים:

אל תרוצו מהגן לחוג: מה ילדים באמת צריכים אחה"צ?

הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים

אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע

 

תקופות של שינויים, של לחצים, של מתח - הן תקופות המעוררות חרדה אצל מבוגרים וכמובן שגם אצל ילדים. מלחמה או מתיחות בטחונית היא ללא ספק תקופה שכזו.

בשבועות האחרונים חווינו ברחבי המדינה, במידה כזו או אחרת, שיבוש של השיגרה שהפכה להיות רוויה באזעקות חוזרות ונישנות וב'בומים' המתפוצצים בשמים מעלינו. הגוף והנפש חברו להגיב לחרדה (אצל אנשים שונים ברמות שונות) שאלו עוררו בנו. הפכנו לרגישים לכל צליל המזכיר אזעקה ודרוכים להגיב במהירות. נדמה כאילו קצות העצבים שלנו הפכו חשופים לכל גירוי.

 

רגרסיה: תוצאה של מתח וחרדה

תקופות של מתח וחרדה מועדות לריגרסיות בהתנהגות. רגרסיה היא אחת התגובות השכיחות כאשר ההתמודדות מול אתגרי החיים נתפסת אצל הפרט כמשהו שמעל לכוחותיו ויכולותיו. על פי הגישה הדינמית כאשר האדם חש חוסר בטחון וחרדה הוא נסוג לשלב התפתחות קודם שלכאורה עוזר לו לחוש בטוח יותר. לדוגמה, אדם שהפסיק לעשן עלול לחזור לעשן בתקופה של מתח, או מישהו שכסס צפורניים בעבר מגלה שבלי משים חזר שוב להרגל הזה.

 

על פי האסכולה הפסיכואנליטית לרגרסיה ההתנהגותית יש שורשים רגשיים לא פתורים מהעבר ולכן יש לתת לה מענה ריגשי במסגרת המוגנת של טיפול פסיכולוגי. טיפול שכזה עשוי לארוך זמן, בתקווה ובהנחה שהמטופל יהיה מסוגל להתמודד ולפתור את הרגשות הרגרסיביים באופן מסתגל יותר.

 

על פי אסכולת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ההתמקדות היא בהווה ולא בעבר, במה שגלוי לעין. בזה יש לטפל. הרגרסיה ההתנהגותית, גם אם מקורה בקשיים רגשיים והיא רק סימפטום שלהם, חייבת להיות מטופלת ישירות, מתוך תפיסה שהסימפטום הופך מהר מאוד לבעיה בפני עצמה. הגישה מתמקדת בפתרון הבעיה ההתנהגותית. זוהי גישה אופטימית העוסקת בהתערבות ממוקדת מתוך הנחה שניתן להשתנות ולהרגיש טוב יותר בפרק זמן קצר יחסית.

 

ילדים ופעוטות בגילים שונים עשויים לחוות רגרסיות ולשוב להתנהגויות שאיפיינו אותם בשלבי התפתחות מוקדמים יותר. הורים מודעים לכך ולעיתים אף מצפים-חוששים מכך. למשל, עם הולדת תינוק חדש במשפחה, ההורים צופים שבשל הקנאה או הירידה ברמת תשומת הלב אליו, יחזור האח הבוגר להתנהגויות "תינוקיות".

 

מובן שרגרסיה היא לא תגובה הכרחית ואצל ילדים רבים כלל לא מופיעות רגרסיות. יחד עם זאת, תקופת לחץ, מתח וחרדה כמו זו שחווינו בימי 'צוק איתן' מזמנת מגוון של רגרסיות אפשריות (שוב יש להדגיש - אפשריות, לא הכרחיות!) כגון: חזרה לשינה במיטת ההורים, הרטבת לילה ו/או 'פספוסים' בעשיית צרכים במהלך שעות העירות, התקפי זעם (טנטרום), בכיינות, היצמדות להורה וביטויי חרדת נטישה, וסירוב/הימנעות לבצע מטלות שהילד כבר היה עצמאי בהן (כגון, להתקלח בעצמו).

 

מקום לרגשות - לא להתנהגות

כיצד על ההורים להגיב לרגרסיות שכאלה אצל הילד? גישת 'הורות מובילה' מתבססת הן על התפיסה החינוכית הדוגלת בהורות סמכותית ומעניקת גבולות, והן על הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית. מכאן ברורה הדרך המומלצת להתמודדות עם רגרסיות של ילדים. ההורה, שמאוד קשוב לרחשי הלב של ילדו, מעניק לילד גבולות ברגישות אך גם בנחישות. הוא מכיר בתחושותיו של הילד ואמפתי לקשייו הרגשיים, הוא מסוגל להכיל אותם ולתמוך בילד בהתמודדותו איתם. אך יחד עם זאת, ההורה אינו מאפשר לילד לבטא את מצוקותיו בדרכים לא אדפטיביות (מסתגלות) שאינן תורמות לו. במילים אחרות, ההורה מבחין בין הרגשות של הילד - שאותם הוא מקבל כלגיטימיים, לבין ההתנהגות הרגרסיבית שבה בחר הילד לבטא רגשות אלו - שאותה ההורה לא מאפשר. ההורה עוזר לילד למצוא דרכים והתנהגויות חיוביות חלופיות שבעזרתן הילד יתמודד עם רגשותיו.

 

כדוגמה להבהרת ההסבר התיאורטי אצרף (ברשותה, כמובן) דברים שכתבה לי אמא על התמודדותם של ההורים עם רגרסיה של בנם בן השלוש וחצי:

"חייבת לשתף. אורי, שגמול ללא פספוס אחד מאז פסח, התחיל להרטיב באופן מסיבי אחרי מספר אזעקות שהלחיצו אותו בגן. היה לנו ברור שזו רגרסיה רגשית ורצינו יותר מהכול להכיל את הקושי שלו ולעזור לו, אבל החלטנו שנעשה את זה בדרכים אחרות. אמרנו 'לא' באופן שלא משתמע לשתי פנים - "אורי, פיפי עושים רק באסלה, לא בתחתונים! אנחנו לא מסכימים!". במקביל נתנו המון תשומת לב ודיברנו על מה שקורה. הוא הכין טיל כדי לזרוק על 'הטילים של הרעים', המצאנו שיר אזעקה ביחד, בתשעה באב הוא שאל אם בית המקדש נחרב בגלל שנפל עליו טיל...

 

"לא היה פספוס אחד מאז. אפילו לא אחד. ועוד משהו, הכלי הזה של ה'הורות המובילה', שינה לנו לגמרי את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על ההורות וכולנו - הילדים ואנחנו, הרבה יותר מאושרים. המשפט: 'אבא ואמא חשבו והחליטו' מאוד מרגיע את כולנו, כי אנחנו אנשים של מסגרות. ממש כיף. יאללה, שיהיה סופסוף שקט. אסנת".

 

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן