פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
בספטמבר 2013 הגיעו מעקלים לביתו של מוחמד מחאמיד במטרה להחרים את חפציו, והוא בחר לשלם להם את הסכום המלא. לאחר מכן הוא פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בדרישה להחזיר לו את הסכום בטענה שלא ידע על הדו"חות ושהם התיישנו מאז.
העירייה, מנגד, טענה ששלחה לכתובתו הרשומה של התובע את הודעות תשלום הקנס בדואר רשום, ומכיוון שחלף המועד להגשת בקשה להישפט, יש לראות בו כמי שהורשע. להוכחת הטענה היא צירפה תדפיסים שמהם עולה, לטענתה, שהדו"חות נשלחו לתובע במועד.
השופטת טל תדמור זמיר קבעה שכאשר דו"ח לא ניתן לאדם בפניו – במקום שבו בוצעה העבירה – כל שנדרש מהרשות לעשות הוא להודיע לו על קיומו בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה. מדובר בדרישות פשוטות לכל הדעות, שאם הרשות לא עומדת בהן – היא לא תוכל לגבות את הקנס כיוון שהעבירה התיישנה.
השופטת קבעה שהתדפיסים שצירפה העירייה אינם אישור רשמי מרשות הדואר. הם חסרים פרטים רבים, לרבות מועד שליחתם, ולכן לא הוכח שהדו"חות אכן נשלחו לתובע תוך שנה מיום ביצוע העבירה.
השופטת ציינה שהיא לא מתעלמת מהעובדה שאזרחים רבים אינם משלמים את דו"חות החניה, ונזכרים לטפל בהם רק כשהחבל מתהדק סביב צווארם, תוך פנייה לבית המשפט בטענות שונות ומשונות.
עם זאת, יידוע אדם על כך שעבר עבירה הוא תנאי לקיומו של הליך הוגן, בייחוד כשמדובר בהליך גבייה העשוי לגרור פעולות פוגעניות. לנוכח הקביעה שהדו"חות התיישנו, חויבה העירייה בהשבת הכספים לתובע.
דו"ח חניה הוא למעשה כמו כל כתב תביעה הנשלח לאזרח על ידי רשות. על מנת לגבות את החוב, רשאית הרשות לפתוח בהליכי גבייה בהוצאה לפועל או בעצמה, ולשם כך עליה להוכיח כי שלחה את הדו"ח בדואר רשום ולהציג אישור מסירה. במקרה הזה, העירייה לא פעלה כך, ולאחר שהדו"ח התיישן לא ניתן לגבות אותו יותר.