שבוע לאחר שהסתיימה עצרת האו״ם בניו-יורק, במסגרתה נפגשו מנהיגים מרחבי הגלובוס על מנת לדון כיצד ניתן להפוך את עולמנו לטוב יותר, הושקה בעיר פעילותו של אירגון חדש בשם Beyond the Armor, שמטרתו להשתמש באמנות כאמצעי להשכנת שלום עולמי. מאחורי היוזמה השאפתנית הזו עומדת הציירת הישראלית אילנה ליבמן, המתגוררת עם משפחתה בג׳רזי סיטי. בערב ההשקה החגיגי הוקרן סרטה הדוקומנטרי של הילה מדליה, ״רוקדים ביפו״ המגולל את סיפורו של פייר דולן, מורה לריקודים סלוניים שנולד ביפו לפני קום המדינה והיגר ללונדון עם משפחתו. לאחר שהפך לרקדן מצליח הוא חוזר לעיר הולדתו ומנסה לקרב ילדים יהודים וערבים באמצעות המחול.
״כשחברים שלי שמעו על הרעיון", מספרת אילנה ליבמן על היוזמה החדשה, "הם הזכירו לי את ג׳ון לנון. 'גם הוא ניסה וזה לא הלך', הם אמרו, 'איך את תצליחי?'״, כך סיפרה השבוע ליבמן באירוע ההשקה. ״הפעילות שלנו מתנהלת בשני מישורים: הפקת תערוכה גדולה אנטי מלחמתית ותמיכה באמנים המשתמשים באמנות שלהם ככלי לקידום מאמצי השלום".
ליבמן מספרת מה הוביל אותה לפעילות המשלבת אמנות והבנה במטרה להביא לתיקון עולם:
"מאז שנולדו הילדים שלי, שכיום הם בני 8 ו-6, אני בעיקר איתם בבית. מצאתי את עצמי מתלוננת באוזניי הקרובים אלי על כל מיני עוולות חברתיות, איכות הסביבה, פוליטיקה. אמרתי לעצמי שבמקום להתלונן אני צריכה לפעול ולנסות לשנות. אני מעורבת בשוק האמנות המקומי ונמצאת בקשרים עם אנשים בתעשיה ופתאום דיגדג לי לעשות משהו שישנה באמת, לנסות ולהפוך את העולם הזה לטוב יותר. יש לי אימג׳ מאד חזק בראש, שבו נראים חיילים עם אמא שלהם ועם דור ההמשך שלהם. גילגלתי את זה הרבה והחלטתי שזו תערוכה שאני רוצה ליצור, תערוכת צילום של חיילים מכל העולם שיצטלמו ע״י אמנים מקומיים. תוך כדי החיפוש העצמי הכרתי את שני השותפים שלי, טרייסי, צלמת אמריקאית נוצריה, וקאמבלי, פעיל זכויות אדם מוסלמי מקונגו המתגורר בניו-יורק. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים, שבה שבטים מסוימים שולטים בשבטים אחרים, שורפים, אונסים ומתעללים. סיפרתי להם על הרעיון שלי וביחד החלטנו להפוך את החזון למציאות. נרשמנו כעמותה ללא מטרות רווח ובחרנו להיקרא The Imagine Project, כעבור כמה שבועות חזרו אלינו שעלינו לשנות את השם בגלל שיוקו אונו, האמנית והאלמנה המפורסמת של ג׳ון לנון, כבר תפסה את השם הזה לפני שנים עבור עמותה שהיא עומדת בראשה. אחרי בריינסטורמינג קבענו שהשם של הארגון יקרא Beyond the Armor, זאת אומרת 'מעבר לשריון' או מעבר לכל מה שנתפס כמיליטריסטי. עיצבנו את הלוגו בצורת לב שבתוכו משובץ סמל שלום״.
למה דוקא תמונת חיילים עם אמהות ותינוקות?
״נסי לדמיין את זה רגע, את הכוח של התמונה הזו. שלושה דורות, כל החיילים והמשפחות מוצגים על קירות הגלריה כשבמרכז החדר תהיה ערימה של כלי נשק. השיר Imagine של ג׳ון לנון יתנגן ברקע בלופ. כמה שזה אולי קלישאה אני חושבת שהאפקט מדהים כמו בוקס בבטן. אין אמא בעולם שלא תבכה על הבן שלה ואני לא חושבת שיש הבדל ברמת האהבה בין תרבויות שונות או דתות. כשנהרגים יש את אותה התוצאה – מוות. אני לא יודעת אם התערוכה הזו תוביל לשלום עולמי אבל היא בטוח תפתח הרבה לבבות, אני מאמינה שהצופים יראו בה משהו שהם לא חוו לפני כן״.
אין הרבה חיילים בני 18 עם צאצאים.
״אנחנו כוללים גם חיילי מילואים, חוץ מזה בעולם, בצבאות סדירים, יש חיילים שזו הקריירה שלהם ויש להם משפחות מעבר לים. הכוונה היא גלובלית״.
איך המלחמה האחרונה בישראל השפיעה על הפעילות שלכם?
״דאגנו כולנו לכל אזרח חף מפשע שנפגע ולא משנה איפה. בתזמון מקרי פתחנו את העמותה באוגוסט, בדיוק באמצע 'צוק איתן'. זו הרי לא המלחמה הראשונה ולצערי גם לא האחרונה אבל זה חידד את הצורך שלנו בארגון״.
ליבמן, 39, נולדה בסנט פטרסבורג, רוסיה, ועלתה עם הוריה לישראל כשהייתה בת 11. ״התיישבנו בכרמיאל שהייתה בזמנו די חור ומאז התפתחה והפכה לבירת הגליל. אני בת יחידה להוריי וזוכרת שהם חוו קשיי קליטה. בגיל 14 עזבתי את הבית והתחלתי לנדוד בכל הארץ. חיפשתי הרפתקאות ומצאתי הרבה. ברוסיה הלימודים בביה״ס היו הרבה יותר מתקדמים מאשר בארץ ובשנתיים הראשונות שלי בישראל פשוט השתעממתי בכתה. מאז שאני זוכרת את עצמי ציירתי, וזה מה שהייתי עושה במשך שעות. מצאתי את עצמי בטיילת של אילת מציירת קעקועים זמניים ומזה התפרנסתי. אכלתי רק פסטה ועישנתי נובלס אבל עשיתי מה שרציתי. לא קרה שישנתי ברחוב ותמיד הסתדרתי וידעתי לשמור על עצמי. עם ההורים שלי הייתי בקשר טלפוני והם מאד דאגו, אבל היום אנחנו מפצים על כל אותן שנים והם גרים איתי ועם הילדים, כאן באמריקה. מהצבא קיבלתי פטור שהיה בזמנו די תקדימי. פשוט הסברתי בלישכת הגיוס שאני לא מסוגלת להחזיק בנשק. אחרי שנתיים של ועדות קיבלתי את תעודת השיחרור ונחתתי בניו-יורק. התאהבתי בעיר מהשנייה הראשונה. המקום היה מספיק גדול, מעניין ומרתק ובירכתי על כך שמצאתי את עצמי. לגולן, מי שהיה אז החבר שלי וכיום בעלי, הייתה משפחה בניו ג׳רזי והם עזרו לנו להתאקלם. בהתחלה עיצבתי חלונות ראווה ובמקביל למדתי גרפיקה. ניהלתי סטודיו לצילום ופירסום במשך שנים ולראשונה בחיי הרגשתי שהתבגרתי וגיליתי מה זו אחריות״.
איך אוצרים תערוכה כל כך גדולה וגלובלית?
״קבענו לנו מסגרת זמן של שנה. אנחנו פונים לקרנות ומגייסים כספים, היום כמעט כל פרויקט אמנותי מתחיל בגיוס כספים ברשתות החברתיות. לפי הנתונים שבידינו יש בעולם 204 מדינות שלהן יש צבא רשמי. האידאל מבחינתנו הוא להציג צילומים מכמה שיותר מדינות אבל אם נגיע למאה זה יהיה מבחינתנו הישג יפה. אנחנו מנסים לפנות לגופים שפועלים למען שלום ודו-קיום ולעניין אותם בפרויקט וגם לאמנים ולצלמים מכל העולם. מעבר לתערוכה, אחת המטרות של העמותה היא לתמוך באמנים שפועלים למען שלום באמצעות אמנות. אנחנו מתכוונים לפנות לאדי ודר, סולן להקת פרל ג׳אם, שהודיע בשבוע שעבר שהוא תורם את ההכנסות מהגירסה שלו לשיר 'אימג׳ן' לאירגון שמקרב באמצעות המוזיקה בין בני נוער ישראלים ופלשתינים שמנגנים יחד. אחרי שהוא התבטא בפומבי בהופעות שלו נגד פעולות ישראל בשטחים אני חושבת שזו יוזמה ברוכה ואני מקווה שהוא יסכים לשתף איתנו פעולה״.
איפה תציגו את התערוכה?
״השאיפה היא להתחיל בניו-יורק ואז לנדוד ברחבי העולם ולהגיע לכל מקום בו יש צבא לוחם. אוקראינה, קוריאה, דרום אמריקה, לבנון וכמובן במוזיאון ת״א ובמוזיאון ישראל״.