מייאוש לתקווה: רגע הבשורה על מחלה קשה

זה מעמד משנה חיים, שתוחם קו בין התקופה שהיתה עד עכשיו לתקופה שתבוא. רגע הבשורה בו מודיע הרופא לחולה שיש לו סרטן הוא אחד הקשים לשני הצדדים. מה קורה בחדר באותן דקות? אונוקולוגית בכירה מספרת על רגעי האימה הכי גדולים של החולים ואיך דווקא שם צריך לתת מקום גם לשתיקה

"יש לך סרטן". שלוש מילים בסך הכל, אבל כאלו שמשנות חיים ושכל אחד מאיתנו מייחל שלא לשמוע בחייו. אבל לצערנו זה קורה בכל יום, ואנשים נאלצים לשמוע את הבשורה שמהלכת על כולנו אימים כי עדיין, ולמרות כל ההתקדמות בתחום, המילה "סרטן" נתפסת אצל כולנו לא רק שכמוות, אלא גם ייסורים.

 

איך מתמודדים?

התבשרת שיש לך סרטן: איך מתמודדים עם זה?

מדריך למניעת סרטן: כל הבדיקות לגילוי מוקדם

באמצעות ד"ר גוגל הבנתי - יש לי סרטן שד

 

"כשאנשים מקבלים את הבשורה הזו, הם נכנסים למצב של חרדה קיומית כמעט באופן מיידי", אומרת פרופ' מיכל לוטם, מנהלת המרכז למלנומה, מכון שרת לאונקולוגיה, בהדסה עין כרם, "ובכל זאת אם שואלים אנשים ממה הם מפחדים, אז המוות הוא לא תמיד התשובה. אנשים מפחדים מהידרדרות מצבם בגלל המחלה, מלהיות נטל על יקיריהם, מלאבד שליטה על חייהם".

 

"משתדלת להתחיל עם 'חצי הכוס המלאה'"

לדברי פרופ' לוטם, כאונקולוגית היא בדרך כלל לא זו שנאלצת לבשר את בשורת האיוב. "הבשורה הראשונית נעשית למעשה על ידי כירורגים או רופאים מומחים בהדמיה, כשחולים מגיעים לאונקולוג הם כבר מבינים ויודעים את המצב בו הם נמצאים".

 

ובכל זאת, המפגש עם האונקולוג רחוק מלהיות פשוט. "הבשורות שמקבלים מהאונקולוג מתייחסות לטיפול המומלץ, לתוצאות המעקב ופה מדובר במעמדים שעלולים להיות רגישים מאוד. כאלה שיוצרים אצל החולים חרדה גדולה מאוד. רגע המפגש עם הרופא שם קץ למשאלת הדחייה של ההודעה הקשה.

 

"במפגשים הללו מדברים על האופציות, על הסיכויים שהטיפול יצליח או אולי לא, ואז מה יקרה; זה לא פשוט, למרות שהחולים בדרך כלל מודעים למצבם ומגיעים מוכנים. בכל זאת, צריך לתת להם זמן לעכל את החדשות שהופכות את חייהם על פיהם".

 

פרופ' לוטם מודה כי גם הרופא נמצא במתח במעמד המפגש הזה. "אני יודעת ומודעת להשפעה של המילים שלי והמעשים שלי על החולה ובני משפחתו, לכן אני משתדלת להתחיל עם "חצי הכוס המלאה", לתת את החלק המרכזי של המידע במילים פשוטות, משתדלת לתת תקווה, כי זה מאד מהותי. בכל מצב יש איזשהו אלמנט של תקווה".

 

לדבריה, עם השנים למדה שלמרות הקושי את המציאות היא לא יכולה לשנות ומאמינה שדברים צריכים להיאמר בישירות, בלי מסכות או הצגות. "יש דברים שצריכים להיאמר כמו שהם, עיגול פינות הוא לא נכון, גם במחיר של תגובות רגשיות קשות.

"אחרי קבלת המידע צריך לאפשר לחולים זמן לעכל את המידע. זמן של שקט, שבו אין למילים מקום. זה המקום של המחשבות ומפה מגיעות כל השאלות שפתאום החולים יודעים שהם רוצים לשאול".

 

בכל מפגש החרדה מתעוררת מחדש

פגישות המעקב גם הן מקום לחרדה רבה. בפגישות הללו בודקים האם הטיפול הצליח והשיג את מטרתו או שלא. "יש מקום במפגשים האלה לחשיבה מחדש אם הטיפול לא משיג את מטרתו או הערכה וסיפוק רב מהטיפולים שהצליחו.

 

"אין ספק שהיום יש יותר אפשרויות טיפוליות מאשר היו בעבר, ויש מחלות סרטן כמו מלנומה למשל, שיש קווי טיפול מתקדמים שניתן להציע, שלא היו אפשריים אפילו עד לפני 10 שנים", אומרת פרופ' לוטם.

 

היא עצמה מנהלת מחקרים בתחום האימונותרפיה, - תרופות ש"משפעלות" את מערכת החיסון לתקוף את תאי הסרטן. "היום מדברים בהקשר של הטיפולים האלה על נסיגת המחלה ובמקרים רבים גם על ריפוי. בגלל הפריבילגיה הגדולה בהדסה, אני חולקת את הזמן בין עבודה קלינית למחקר, וכך אני מצליחה לראות את המחלה בתלת ממד – קלינית, מחקרית ורגשית".

 

היא מוסיפה כי הצלחות בטיפול במחלה כמו סרטן נמדדות על ציר הזמן. "ניתן לומר שאם במשך 10 שנים המחלה לא חזרה, אז מדובר בריפוי".

 

היא מסכמת ואומרת שבכל מפגש עם חולים היא מנסה לתת תמיד תקווה. "גם כשיש רגעים קשים, וגם כשמדובר במחלה קשה, אם מדובר בהליך טיפולי פחות קשה הצפוי לו, או אם קיימת בסוף הדרך אופציה, ולו קלושה של ריפוי, אז יש תקווה".