מפת הדרכים של שמעון פרס

אחרי כמעט 70 שנה בשירות הציבור, נשיא המדינה שמעון פרס עוזב השבוע את המשכן הנשיאותי ועובר לדירת שלושה חדרים בתל־אביב. אבנר ורלי אברהמי נפגשו עימו לסדרת שיחות וצילומים מיוחדת על מלחמה, שלום, הגעגועים לסוניה ומה צעיר בן 91 מתכנן לעתיד. האם הוא מאושר? "אני אדם שמח, שמח בחלקו"

עקב המלחמה: הרעיון המקורי היה לפגוש את הנשיא היוצא פרס לרגל גמר הקדנציה, פרידה ממשכן הנשיא ובעצם סיום החיים הפוליטיים. מין פגישת סיכום שכזו, פרומת כפתור עליון על אודות 70 שנות פעילות ציבורית נמרצת. כך זה התחיל. והנה פרצה מלחמה ומצב הרוח השתנה והאבידות הכבידו וכבוד הנשיא התבקש להתכפתר ולנסח, כפי שהורגל, תשובות לשאלות ובראשן - לאן אנו חותרים.

 

היעד: "להפסיק את ההפקרות של ההרג ופעולות הטרור מעזה. כל ארסנל הנשק הזה, מטרתו הרי אחת - ביצוע טבח המוני באזרחים. בתום המבצע, אני מקווה, תובן היטב לתושבי רצועת עזה העובדה שמי שגורם להם נזק ומביא לשפיכות דמים ולפגיעה קשה בחפים מפשע, מי שמונע מהם פריחה כלכלית ושגשוג, הוא אחד - חמאס. הוא זה שממיט עליהם אסון".

 

יעד מדיני: "אני מקווה שיבוא יום והעם הפלסטיני ישתחרר ממדכאיו האמיתיים, הטרוריסטים. אני מקווה שיו"ר הרשות הפלסטינית, אבו־מאזן, שמפגין אחריות ומתינות ופועל לדעתי לרווחת עמו, ייכנס בסופו של דבר לעזה ויפעל לקידומה ולשגשוגה, ובסופו של דבר יושלם גם תהליך מדיני אחד לגדה ולרצועה".

 

מו"מ עם חמאס: "תמיד צריך לזכור שחמאס במתכונתו הנוכחית הוא ארגון טרור רצחני, ולא יהיה שום משא ומתן עם ארגון טרור. אולם הוא יכול לקבל החלטה אסטרטגית שתשנה את דרכו, הוא יכול לזנוח לחלוטין את דרך הטרור, לכבד את ההסכמים הקודמים ולהכיר בישראל. אני בכלל מתפלא על השאלה, כי מי שמסרב לדבר על שלום ועל שלושת תנאי הקוורטט זה חמאס. לא אנחנו".

 

אבו-מאזן לא פרטנר: "אני לא מסכים עם האמירה הזו לחלוטין. לשמחתי יש גורמים רבים, הן במערכת הביטחון והן במערכת המדינית בישראל, שמבינים היטב כי לא יהיה לנו פרטנר טוב מאבו-מאזן. אין לי ספק שאבו־מאזן הוא פרטנר לשלום. הוא מוכיח רצינות ומנהיגות. גורמי צבא בכירים מדגישים עד כמה רחבה פעולתו במניעת טרור והסלמה בגדה המערבית, ואני חושב שאזרחים רבים מעריכים את העובדה שהוא ישב עם הליגה הערבית ובשפה ברורה יצא נגד המחבלים אשר חטפו שלושה מנערינו, גינה את הטרור וקרא להם להשיב את הבנים לחיק משפחותיהם. "האמירה הברורה והאמיצה שלו: 'נולדתי בצפת ואני יודע שלא אשוב לצפת', היא חשובה מאוד ומראה כי יש עתיד ויכולת לפתור את הפערים בין הצדדים. כמי שבקיא בנבכי המשא ומתן, אני יכול לומר בקול רם וברור שהפערים ניתנים לגישור. מנהיג צריך להישפט על פי מעשיו. הייתי מצפה שכולנו נשפוט את אבו־מאזן על פי העשייה שלו הלכה למעשה".

 

עולם אנטי־ישראלי: "אין תשובה מוסרית יותר מאשר עם שמגן על עצמו. אני יכול לומר בקול רם וברור: צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. אין מנהיג באירופה ואין אזרח ואפילו אין מפגין שמוכן לסבול ירי טילים על עריו ומנהרות תופת אל עבר בתיו. ההפגנות הן צביעות והן פרי התמונות הקשות שזורמות מעזה. אבל אני אומר לכל המנהיגים שנפגשים איתי ובכל הראיונות שאני נותן לתקשורת הבינלאומית כי את התמונות הללו לא יצרה ישראל ולא יצרו אנשי התקשורת, את התמונות האלה יצר חמאס במו ידיו".

 

אל מול ילדים עזתים הרוגים: "בקול רם וברור אני אומר שמפקדי צה"ל וחייליו מקפידים קלה כבחמורה שלא לפגוע באזרחים חפים מפשע. זהו חלק מהקוד האתי והמוסרי של הלוחמים. את המציאות הקשה שרואים בעזה יצר חמאס. הוא זה שצריך להגן על ילדים ולא לירות עליהם. חמאס לצערי שולח את ילדיו להיות לו מגן אנושי. זה דבר חמור מאין כמותו".

 

שלום: "אין לי ספק שבסופו של דבר יהיה שלום. גדולת מנהיגים היא לא להיכנע למשברים, לפעול למניעת מלחמה, להנהיג את העם וליצור הזדמנויות לפיוס. איש לא האמין שישראל תחיה בשלום עם מצרים ושסאדאת יגיע לכנסת ישראל. איש גם לא האמין שיהיה שלום עם ירדן ושיקום מחנה שלום בקרב הפלסטינים. אני מאמין שבעתיד יהיה שלום עם כל הפלסטינים. אני אומר שהפערים ניתנים לגישור ושבראש הרשות הפלסטינית עומד היום אדם, אבו־מאזן, שמפגין אחריות ומתינות, והוא בהחלט מנהיג שניתן להגיע איתו להסכם שלום. מעשיו מעידים עליו. חשוב גם לראות את ההזדמנויות שנפתחות בעולם הערבי. מדינות ערביות רבות רואות בארגוני הטרור את האויב שלהן ונוצרת כעת זהות אינטרסים בינינו לביניהן, זהות שיכולה לתרום לקידום התהליך ובד בבד להשפיע על מצב יחסינו עם העולם הערבי כולו".

 

מזרח תיכון חדש: "העניין הוא פשוט, יש עולם חדש והעולם הערבי נמצא בתקופת מעבר אליו מהעולם הקודם. יש 350 מיליון ערבים במזרח התיכון, 60 אחוז מהם למטה מגיל 25 ו־100 מיליון מחוברים לאינטרנט. הם אלה שיצרו את האביב הערבי, הביאו לבחירות, אבל לא היו מאורגנים כדי לנצח. המאבק עוד יימשך, לפונדמנטליזם אין עתיד". כבוד הנשיא, ברשותך, הרהור על ההתנתקות ברטרוספקיבה.

 

ההתנתקות: "היא לא הייתה שלמה, אך לא הייתה שגיאה. תתאר לך שהיינו נשארים עם 22 יישובים בעזה, הם היו המטרה העיקרית של חמאס". מזכירים לו שיכולנו להישאר ולשלוט בשטח.

 

 

שליטה בשטח: "כשהיינו בשטח, בנצרים בלבד נהרגו 26 אנשים. ואני לא זוכר מספרים ביישובים אחרים. צה"ל והיישובים היו הופכים למטרה מתמדת וככל שנשקו של חמאס היה משתכלל, הייתה עלולה להיות סכנה גדולה יותר".

 

2050: "אין לי ספק שישראל תחיה כבר בשלום, ושאולי אפילו אני איהנה מפירותיו, באותה שנה. בצחוק".

 

תמוז ירושלמי: התכלת עזה, האוויר יבש, עומס החום נסבל, גם החניה בשכונת טלביה.

 

בית הנשיא: מבנה תלת־אגפי, תלת־תרני,דו־אאודי, טובל בירק, עטור קיסוס, חלקו מלבין באבן ירושלמית ובבטון חשוף. מדובר ב־2.5 דונם מגוננים, מרוצפים, שתיכנן האדריכל אבא אלחנני בסוף שנות ה־60 של המאה שעברה לשערים של בצלאל שץ.

 

נכנסים: אחרי עמדת בידוק קפדנית, נתב"גית, שאינה מובילה לחנויות פטורות ממכס )אך בהחלט רוויה באווירת חו"ל(, פוסעים על פני אבן מתורבתת אל אגף המגורים (יש גם אגף טקסים ואגף משרדים). מימין, מכוניות שרד נטולי לוחיות צהובות עם מנורה כתחליף, משמאל מדשאה מוקפת ברושים, משובצת עצי זית ופסלי אמהות רחומות ממתכת.

 

שמונה בבוקר: (מפגש ראשון) הבית ניעור, הדוברת בדרך ("לא לעשות בינתיים כלום"), מחכים. הלילה המסויט שחלף הפתיע בטילים עד חדרה וב־1:7 סנסציוני של גרמניה על ברזיל. העולם, כך נראה, כבר לא יהיה מה שהיה. פונים להתבוננות.

 

התבוננות: בקומת המבוא תמונות כל הנשיאים (כן, גם קצב). הנשיא הרביעי, אפרים קציר, העדיף (במפתיע) להצטלם בפרופיל. מעפילים אל קומת הלשכה ולאגף המגורים שמעליה. השטיחים כחולים, העוזרים מרובים, תמונות השמן – נוף ישראלי (קסטל ישן, אלי שמיר חדש). התצלומים – בעיקר בן־גוריון.

 

דירת הנשיא: קומה עליונה. ישר לפנים שולחן אוכל כבד מוקף כיסאות לבנים ולצידו עגלה מוזהבת, רוקוקואית, נושאת פנכת פיסטוקים ומדף משקאות (ג'וני ווקר, רמי מרטן). מימין, מטבח מאובזר, בוהק בנירוסטה, מאויש בשלוש נשים מסורות – מתנה, עדינה ובטי. משמאל, חדר הסבה פרטי עם ספרייה, ספה בהירה, שתי כורסאות, הדום תואם, שולחן נמוך (עמוס ספרים) וטלוויזיה.

 

הספרים: על השולחן (בין היתר) – פניה ועמוס עוז, ס' יזהר )של ניצה בן־ארי(, תומס פיקטי ("הקפיטל במאה ה-21") וגיליון "אקונומיסט". על המדפים (בין היתר) "חמישים גוונים של אפור", ספרי אמנות (מרינו מריני, דני קרוון), היסטוריה (גם יובל נח הררי), ותצלום משפחתי ישן – שעת איכות עם סוניה והילדים (צביה, יוני וחמי). בשמונה וחצי, תכול חולצה, ג'ינס ומוקסינים, פוסע פרס מחדרו לארוחת הבוקר.

 

ארוחת בוקר: מתנה, בטי ועדינה מגישות קערת דגני בוקר (טבעות), יוגורט אקטיביה (אפס אחוז), סלט ירקות קטן, פלחי תפוזים וכוס מים. אספרסו קצר (1 סוכרזית) ישתה פעמיים במהלך היום, לפעמים גם תה צמחים. מצטלמים ונפנים לשיחה. שנתחיל בפרידה?

 

הפרידה: לאחר שבע שנות כהונה כנשיא, 48 שנות חברות בכנסת (מ־1959), שתי תקופות כראש ממשלה (1984-1986 ברוטציה עם יצחק שמיר ו־1995־1996 אחרי רצח רבין), כהונת שר ב-12 ממשלות וחמש מפלות בבחירות (ארבע לראשות הממשלה, אחת לנשיאות), פרס בן ה־91 (ב־2 באוגוסט) הולך הביתה. האומנם?

 

 

האומנם? לא ממש. פרס: "אני עובר מתקופה אנושית אחת לתקופה אנושית שנייה". העזיבה, לדבריו, מעוררת בו התלהבות. פרס: "בית הנשיא, כך אומרים, זה כלוב זהב, אם אתה אוהב זהב תישאר כאן, האושר הוא בלעוף קדימה". בהמשך, הוא אומר, יתמקם במרכז פרס ביפו ויתמקד בקמפיינים מדעיים שמעניינים אותו כבר מזמן – ננוטכנולוגיה וחקר המוח. "תפקידי לאסוף כסף, אבל לא לחלק אותו", מבהיר ומונע ציפיות. בנוסף לכך הוא מגלה, כי יחד עם חמי בנו והצוות הקרוב שמלווה אותו בבית הנשיא הוא הולך לפתוח חברה כלכלית, שתקדם לדבריו שלום ודמוקרטיזציה במזרח התיכון ובעולם כולו דרך השקעות בחינוך, ברפואה, בטכנולוגיה, במים ובחקלאות ("למשל, בית חולים בלונג־דיסטנס").

 

מגורים: "מכרתי את הדירה ברחוב אופנהיימר ברמת־אביב ואגור בתל־אביב על שפת הים ב'מגדלי נאמן'. קניתי שם דירת שלושה חדרים", מבהיר.

 

תכולה: "היא כבר מרוהטת ומסודרת". אומר שייקח עימו לתל־אביב רק ספרים. פרס: "יש לי הרבה ספרים עם הקדשות של המחברים – דה־גול, דיאנה, אלתרמן, עוז, יזהר ודויד גרוסמן".

 

דיאנה: "הנסיכה". חוזרים לאקטואליה.

 

משמעות ה־7:1 (ברזיל - גרמניה): "לעולם אל תנוח על זרי הדפנה", אומר, ולנבחרת ברזיל מייעץ כיצד לקום מהקרשים: "קודם כל להודות, זה הכי חשוב. להגיד לעצמך, למרות שזה לא נעים – אנחנו על הקרשים. האמת היא בעלת ערך, אם אתה מכיר בה. אין לה סקסאפיל ויש לה רק קמטים".

 

קמטים: פרס מתאר את אישיותו כ"בוגרת" מגיל צעיר. "בגיל 11 חייתי כבר חיים פוליטיים. דודה אחת הייתה ראש השומר הצעיר בעיר ודוד אחר היה ראש בית"ר. בבית כזה שומעים רק פוליטיקה".

 

ילדות: הוא נולד ב־1923 בוישנבה, עיירה ליד מינסק, שהייתה שייכת אז לפולין והיום נמצאת בתחומי בלרוס, על גבול ליטא. אמו שרה הייתה ספרנית ומורה לרוסית. אביו יצחק היה סוחר עצים, צאצא של ר' חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין ("אם הישיבות") והבית, כהגדרתו, היה מסורתי־חילוני. בן ארבע, מספר, קיבל ברכה לאריכות ימים מ"החפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן), שישב בראדין הסמוכה, ואת עולמו התרבותי עיצב לדבריו סבו מצד אמו, רבי צבי הירש מלצר, שחיבר אותו ללימוד גמרא, לצד קריאה חילונית בספרות העברית והעולמית. ־ב־1934, בהיותו בן 11, מספר, בדרכו עם המשפחה לארץ, חיבק אותו סבו בתחנת הרכבת ואמר לו – "בני, תהיה יהודי".

 

אלוהים: "אני מאמין", קובע פרס בנחרצות, אבל "לא בעולם הבא ודברים כאלה". לדבריו, הבחירה באמונה היא בעצם בחירה באחריות. מספר שעד העלייה לארץ חבש קסקט ואז הסיר אותו. פרס: "ברגע שירדתי מהאונייה אמרתי לעצמי שאני לא צריך אותו יותר. עברתי משמיים אפורים לארץ כחולה, כך זכור לי. אנשים שזופים מצאו חן בעיניי". את לימודיו היסודיים המשיך בבית הספר בלפור בתל־אביב, משם עבר לפנימיית כפר הנוער בן־שמן.

 

בן־שמן: בהיותו בן 14 התקבל לפנימייה, כחלק מהקצאת מקומות לתנועות נוער שונות. כחבר הנוער העובד נשלח לפנימייה עם חברו הטוב, מולה כהן.

 

משבר עם ההורים: "איזה משבר? מיום שנולדתי הייתי עצמאי, ילד פלא כזה. פשוט הודעתי להורים שאני הולך. איש לא עירער ואיש לא שאל מדוע". בפנימייה פגש את משה תהילימזאגער, לימים דן בן־אמוץ, שהיה צעיר ממנו בשנה.

 

דן בן־אמוץ: "תתפלא, הוא היה סמל הגלות ואני הייתי האיש החברתי המרכזי, זה שאירגן את סניף הנוער העובד בפנימייה, שאגב לא היה חוקי. תמיד דיברתי ונבחרתי לוועד הכיתה". בן־אמוץ, לדבריו, עבר את המטמורפוזה הצברית שלו אחרי תקופת בן־שמן ובאופן מוזר אימץ את השם "בן־אמוץ" כשם משפחה, למרות שהיה זה הכינוי שבו בחר דווקא שמעון פרס לחתום על מאמרים שכתב לעלון הפנימייה. "זה ממש לא עיצבן אותי", אומר על בחירתו של תהילימזאגער, ו"תשמע למה".

 

סיפור: "היה לנו מורה לעברית, ששמו גרינשפן שהגיע מוילנה, והוא היה אחד שדיבר חרוזים מאלף ועד מם, מין מלא וגדוש מאלף ועד כוש. הוא היה אומר למשל, 'שולחן בלי זיתים זה כמו בית קברות בלי מתים'. הקיצר, יום אחד היה משפט פומבי. הנושא היה ברוך ממגנצא (גיבור הפואמה של טשרניחובסקי, יהודי שהתנצר בימי הפרעות ביהודי מיינץ בשנת 1096). אני, אז בן 15, הייתי סנגור, והוא, גרינשפן המורה,היה הקטגור. חוצפה הייתה לי אז, ותוך כדי ההתלהטות הוא אמר לי – 'שמעון בן־אמוץ, שקפץ לבוץ ובחוטמו נתקע קוץ'. באותו יום ויתרתי על הבן־אמוץ".

 

מפרסקי לפרס: "יום אחד החלטנו בקבוצה לבחור שם עברי. אני בחרתי בבן־אמוץ, עד שבשנת 1944, במסע של הנוער העובד מרביבים לאילת, 21 יום, היינו 14 חברה פלוס שבעה אנשי פלמ"ח עם 14 גמלים. פתאום עוצר אותנו בערבה המוביל, הזואולוג פרופ' היינריך מנדלסון, מצביע על עוף גדול שמתרומם מתוך עץ שיטה ואומר: זה פרס. החלטתי לטפס לקן וכשירדתי כולם כבר קראו לי פרס. ותדע לך, בגן חיות בארגנטינה קראו לזוג פרסים – שמעון וסוניה".

 

סוניה: היא הייתה בתו של יעקב גלמן, המורה לנגרות בפנימייה. שמעון: "פגשתי אותה כשהייתי מפקד עמדה, במין פילבוקס קטן לשניים, ליד הבית שלהם. כשהייתי יורד בבוקר מהשמירה, הייתי רואה אותה משקה את הדשא והתאהבתי בה ממבט ראשון".

 

והיא: "היא לא התאהבה בי ממבט ראשון", משחזר, "אבל הייתי בן 16 וחיזרתי אחריה. הקראתי לה את קרל מרקס וקשה להגיד שהיא התלהבה. אז הקראתי לה שירים של מויש'לה טבנקין, שכתב שירי אהבה נהדרים, וכמובן את אלתרמן". לקח לו לדבריו שנה לשכנע אותה.

 

התפנית: "כשיצאנו יחד להשקות את חלקת המלפפונים, הקרח נשבר. תדע לך, למלפפונים צעירים יש בושם מיוחד. אז שוחחנו והתחילה ההתקרבות ואחרי חמש שנים הייתה חתונה. בעצם שתי חתונות".

 

חתונה ראשונה: 1 במאי, ל"ג בעומר, 1945, בקיבוץ אלומות שבו היה חבר והיה בין מקימיו. פרס: "הייתי במכנסי פלנל ובטלדרס שחור, בגדים שהיו שייכים לכולם ונתנו אותם למי שהיה לו אירוע חגיגי".

 

חתונה שנייה: "למחרת, בבן־שמן, בבריכה. הייתה בריכה, אבל רוקנו ממנה את המים, ישבו על הדפנות ולמטה רקדו".

 

ירח דבש: שבוע. פרס: "החברים מאלומות סידרו לנו ערסל בין שני איקליפטוסים ליד ביתניה־תחתית, וסוניה ואני היינו יורדים בבוקר לירדן לשחות. היה לי אז אופנוע טריומף גדול שהנוער העובד נתן לי. אחרי השחייה היינו נוסעים לטייל".

 

תדמית גלותית: "חברמניות לא עניינה אותי אף פעם. עשיתי מדורות משלי. היה בעצם קונפליקט. אני הייתי בן־גוריוניסט שראה בנביאי התנ"ך את חזות הכל, והם היו טבנקיניסטים, מרקסיסטים. יחד עם זה, הם היו מקסימליסטים, בעד שלמות הארץ. בן־גוריון היה בעד חלוקת הארץ כדי להגשים פרקטית את חזון המדינה היהודית".

 

 

פלמ"ח: "לא הלכתי לפלמ"ח, כי מגיל 16 הייתי בהגנה והייתי ב'ניידת' של בן־שמן ונשאתי רובה, כמו בפלמ"ח. אז כל השנים השמיצו אותי על זה שהייתי בן־גוריוניסט, והם הלכו עם סיעה ב', אחדות העבודה". לא סלחו לו, לדבריו, על כך שיום אחד נבחר להנהגה של הנוער העובד וכשראה שאי־אפשר להעביר החלטות ("הייתי בן 16") הלך עם חבר (עמוס דגני) לסניפי התנועה, אירגן טיולים וצבר כוח. "לא סלחו לי, נחשבתי למי שגנב את הנוער העובד מטבנקין לבן־גוריון. לא סלחו. החל בטבנקין, ציזלינג, יגאל אלון ואפילו ישראל גלילי. לא אהבו אותי. הייתי יוצא דופן. הם היו פלמ"ח ואני הגנה". את הרעיון שאולי הכל נובע מהעובדה שלהם הייתה בלורית והוא הסתרק אחורה, דוחה על הסף.

 

הטיפוס למעלה: יום אחד, ב־1947, בהיותו בהנהגת הנוער העובד, חבר קיבוץ אלומות, נקרא על ידי בן־גוריון למטה ההגנה ב"בית האדום" ברחוב הירקון בתל־אביב. פרס: "הוא הראה לי נייר ואמר, 'אין לנו נשק, עוד מעט תפרוץ מלחמה, תרכז את עניין הנשק'". באותה תקופה, מספר, ישראל גלילי, שהיה ראש מפקדת ההגנה, התמרד, ובן־גוריון החליט למסור את כל סמכויותיו לאשכול. דא עקא, לאשכול היו אז עוד כמה תפקידים (מזכיר מועצת פועלי תל־אביב, למשל), ופרס נקרא לעזור לו בנשיאת הנטל. פרס: "אשכול אמר לי, בוא הנה, יונגרמן, תעבוד איתי". כשהגיע, לא היה לו מקום לשבת ומזכיר ההגנה, יוסף יזרעאלי מאפיקים, סידר לו כיסא. פרס: "הוא אמר, שמע שמעון, ראש המטה הכללי יעקב דורי חולה. שב במקומו. וכך התיישבתי, בן 24, ליד שולחן הרמטכ"ל, והתחלתי לעבוד משם".

 

אנגלית: "לא ידעתי מילה. אחרי מלחמת השחרור נסעתי לאמריקה, קניתי מילון ולמדתי באווירון. לא נהייתי שייקספיר, אבל גם צרפתית למדתי ככה". עוברים לאירועי שנות ה־50.

 

מבצע קדש (שאלה): האם בפרספקטיבה של 58 שנים, לא טעינו כשבחרנו לכונן ברית עם צרפת ובריטניה, שתי מעצמות קולוניאליסטיות מתפוררות, במקום לנסות להצטרף לגוש המדינות הבלתי מזדהות, אל מדינות העולם השלישי? פרס: "לא הייתה כלל אופציה כזאת. העולם החדש הלך נגדנו, לא אנחנו הלכנו נגדו. בן־גוריון עשה ניסיונות הידברות עם עבד אל נאצר, הוא שלח אליו שליחים ארבעה מקרים ונאצר סירב לדבר איתו. נאצר אמר, 'יהרגו אותי בתוך שעה'. בן־גוריון ביקש מטיטו (מנהיג יוגוסלביה) לעשות את התיווך בינינו. המכתב לטיטו הועבר על ידי שייקה דן, איש המוסד, שהיה בקשרים עם ותיקי הפרטיזנים ביוגוסלביה. בן־גוריון הציע שטיטו יארגן פגישה בינו לנאצר באי בריוני )בקרואטיה(, שם הייתה לו דאצ'ה. נאצר סירב".

 

ישראל גרעינית: "הייתי בערך בן 30, ממלא מקום מנכ"ל משרד הביטחון, והיו כל הזמן דיבורים שישראל זקוקה לאנרגיה גרעינית להתפלת מים ובאו כל מיני הצעות לבן־גוריון. אמרו שאפשר להפיק אנרגיה מחמי טבריה". לדבריו, מבין המומחים, פרופ' ארנסט דוד ברגמן (ממקימי מכון ויצמן וחיל המדע) היה היחיד שהסכים לעסוק בזה. כל השאר סירבו ("פחדו מהכתמת שמם. הם היו מוכנים ללמד על הגרעין, אבל לא לעסוק בו").

 

מה עושים: "היות ולא היה מי שיעבוד, המומחים סירבו, הלכתי לטכניון וגייסתי סטודנטים ואותם שלחנו לצרפת, ללמוד את הנושא".

 

פרופ' ברגמן: "הוא היה מדען שנתן תמיכה מדעית. באותה תקופה הוא היה ויצמניסט שעבר להיות בן־גוריוניסט". לברגמן, אומר פרס, לא היה מושג בהנדסה ואת העבודה המעשית ניהל המהנדס עמנואל (מנס) פרת. פרס מתאר את פרת כעילוי בתחומו. "אמרתי לו, בוא תעבוד איתי על הכור. הוא היה מהנדס בחסד והוא הבן אדם שעשה את זה".

 

דימונה: "דימונה? באר־שבע הייתה אז מדבר. הייתה בעיה, המומחים לא רצו לבוא לשם, אז ישבתי עם הנשים והחברות שלהם. הייתי צריך לרדת לכל הפרטים, לדאוג למגורים, לחינוך וגם לבוטיקים ולמספרות. את כל זה קיבלתי על עצמי ובניתי את שכונה ד' בבאר־שבע. המהנדסים הצרפתים היו כאן כמעט שנתיים ולא דלף שום דבר".

 

עמימות: "עדיין נחוצה. כל העולם הסכים לה חוץ מכמה ישראלים".

 

שאלה חשובה: במציאות גרעינית, למה לרכז את כל יהודי העולם במטרה אחת – מדינת ישראל? פרס: "פצצה גרעינית משמידה פחות ממחנות השמדה. בהירושימה נהרגו עשרות אלפי אנשים, במחנות של היטלר נהרגו מיליונים".

 

רפ"י: "לא רציתי לפרוש (ממפא"י). גם אז חשבתי שזו שגיאה, אבל בן־גוריון פנה אליי ואמר שהחליט לפרוש ולהקים רשימה, לא מפלגה, והוא לא יכול לעשות את זה, אלא אם כן משה (דיין) ואני נבוא איתו. הבנתי שפוליטית אני מתאבד. הייתי סגן שר הביטחון והתפטרתי. דיין, אגב, היה אז באתיופיה".

 

1967: סיפור ממשלת האחדות הלאומית, על פי פרס, הוא בקיצור כזה: "היינו שלושה. בגין, משה חיים שפירא (מנהיג מפד"ל) ואני. החלטנו לפעול להקמת ממשלת אחדות, על דעת בן־גוריון. הוא (בן־גוריון) הסכים בתנאי שאשכול לא יעמוד בראשה. בגין שאל אותי אם בן־גוריון רוצה להיות ראש הממשלה והאם הוא מסוגל? אמרתי מסוגל – כן, רוצה – לא יודע. בקיצור, בגין הלך לאשכול והציע לו הקמת ממשלה בהשתתפות בן־גוריון. אשכול אמר – 'שני סוסים אלה לא מסוגלים למשוך את העגלה באותו הכיוון', אבל הוא מוכן שרפ"י תצטרף. בערב בן־גוריון כינס את חברי רפ"י ושם אמרתי לו – אתה, בן־גוריון, אמרת שאם נשים על כף המאזניים את כל הבעיות מול צורכי הביטחון, צורכי הביטחון יכריעו. הוא חיבק אותי ואמר – הכרתי הרבה אנשים בחיי, אבל הכרתי רק אחד שמסוגל לדאוג לכולם ולא לעצמו, שמו שמעון". הסכמת בן־גוריון ניתנה, אבל היה לו תנאי.

 

התנאי: "שעליי להגיד לאשכול, בשם רפ"י, שהוא לא ראוי להיות ראש הממשלה". היה לו קשה, משחזר פרס. "ביקשתי מיצחק נבון שיבוא איתי. נכנסנו לאשכול ואז אמרתי לו שאני רוצה להגיד לו משהו בארבע עיניים. נבון יצא. ישבנו שנינו והוא ראה שאני מזיע, ואמרתי לו את זה, ואשכול אמר, 'יונגרמן, אני מבין'. הצעתי לו פיוס עם בן־גוריון. שישלח אותו לארצות־הברית כדי שזו תעמוד לימיננו, ואשכול אמר – 'אני לא מסכים'".

 

מוטב שארם א־שייח' בלי שלום: עם ההצהרה המפורסמת של משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים, אומר פרס, מעולם לא הסכים. אבל גם דיין עצמו, לדבריו, אמר את זה כתכסיס בלבד. פרס: "בשיחה פרטית הוא אמר לי הפוך, 'עדיף תעלת סואץ פתוחה וסכסוך סגור מאשר סכסוך פתוח ותעלת סואץ סגורה'".

 

סבסטיה: בחנוכה תשל"ו, 1975, כשר ביטחון בממשלת רבין, התיר פרס ל־30 משפחות מקרב אנשי גוש אמונים להתמקם בתחנת הרכבת הטורקית הישנה בסבסטיה שבשומרון. משם צמח גרעין אלון־מורה, שהוביל למפעל ההתנחלות. רבים במחנה השלום טוענים, שבכך בעצם החמיצה ישראל את ההזדמנות לנהל מו"מ עם הפלסטינים על פתרון "שתי מדינות לשני העמים". פרס: "אני חושב שהתיאור לא נכון. באתי לסבסטיה וקיבלו אותי במחיאות כפיים, אבל אני בכלל באתי לתבוע שיעזבו את המקום והם התחילו לקרוע קריעה. אז התחיל משא ומתן עם הממשלה בירושלים והממשלה כולה הסכימה שיישארו שם שלושה חודשים. כשעזבנו את הממשלה (אחרי ההפסד בבחירות 1977) היו בסך הכל 6,000 מתנחלים. אילו היו שומעים לדעתי, היו מקבלים את האופציה הירדנית והסכם לונדון".

 

"חתרן בלתי נלאה", "אמא ערבייה", "בעל מפעל תדיראן", "לוזר", "פושע אוסלו": פרס: "כל דבר העליב אותי, אבל שום דבר לא פגע בי. תמיד האמנתי בצדקת דרכי. הרבה אנשים שמסתכלים אחורה יכולים להשוות את ההאשמה למציאות".

 

הכור העיראקי: ביוני 1981, פרס התנגד להפצצתו. "צדקתי", אומר. "הכור העיראקי היה מטיפוס מיושן והוא היה צריך לקבל את האורניום המועשר מצרפת בשני משלוחים. באמצע היו בחירות בצרפת ומיטראן (נשיא צרפת דאז) אמר לי שהוא לא ישלח את החצי השני, ואכן הוא לא שלח. הכור היה בעצם עקר. לימים, כשארצות־הברית נכנסה לעיראק בפעם הראשונה, היה ברור שסדאם החל בייצור נשק גרעיני בכור מתקדם שנשען על צנטריפוגות. לא כור מהסוג שהופצץ. ואני בתחום הזה מבין משהו".

 

תהליך אוסלו: "היה צריך ללכת מהר ורחוק יותר. לתת להם (לפלסטינים) כבר אז שליטה גם בעזה וגם ביהודה ושומרון. אבל היו דעות אחרות וגם אני הייתי צריך להתפשר. היינו חוסכים זמן והיינו הופכים את המצב למשהו אחר".

 

הממשלה הכי מתפקדת: "ממשלת בן־גוריון, בתקופת היותי סגן שר הביטחון. התחלתי לעבוד איתו (עם בן־גוריון) מ־1947, ומהיום הראשון חשתי שזה משהו גדול מהטבע. המדינאי הטוב ביותר שהיה לישראל".

 

דרמה: "הלילה שבו חיכינו לשובם של המטוסים מאנטבה. עמדתי כמעט בודד במאבק לאישור המבצע ולהוצאתו לפועל. המתח היה כבד".

 

"שלושה בסירה אחת", "ניקוי ראש", "ארץ נהדרת": "'ארץ נהדרת' עולה על כולן".

 

עיתונאי מוערך: "לא אשיב". על השאלה כיצד גדעון לוי, עיתונאי עם אג'נדה שונה משלו, היה אחד משלושת עוזריו בשנים 1978־1982, אומר – "אני מתנגד נחרצת לדעות שהוא מפרסם בימים אלה, בזמן שחיילינו נמצאים עמוק בתוך עזה. אני חושב שהוא מסב נזק למדינת ישראל".

 

נישואי זוגות חד-מיניים: "כל אדם רשאי לממש את אהבתו ולחיות על פי דרכו".

 

ריאליטי: "אני כמעט לא רואה טלוויזיה. מחוסר זמן. אני איש ספרים".

 

בדידות: "אחרי מות סוניה אני בהחלט חש בודד, אבל בינתיים יש משפחה וחברים חדשים".

 

יחיד בבית גדול: "בבית הנשיא לא גרתי בבית גדול אלא בחדר אחד, וכשלא היו אורחים לא הסתובבתי מחדר לחדר".

 

כלב: "לא היה לי. זה לא התאים. לא יכולתי להקדיש זמן לדברים שאינם ממוקדים במה שעשיתי".

 

זוגיות חדשה: "אין תוכניות כאלה".

 

מאכל נכסף: "חצילים של הקיבוץ. זה היה מרכיב המזון העיקרי שלנו".

 

לילות: "הולך לישון לא לפני 11, אין לי נדודי שינה אלא בשל מאורעות מטרידים, ובימים האחרונים יש הרבה כאלה".

 

כדור: "לוקח לשינה. רגיל כזה".

 

געגוע: "סוניה".

 

המוות: "לא מפחד. אני אומר למיודעיי לא לדאוג. אני אמות פעם".

 

כתובת על המצבה: "היה אזרח נאמן לעמו ולארצו".

 

האושר (בסולם מ־1 עד 10): פרס מסרב לדרג. "תרשום – בסך הכל אני אדם שמח. שמח בחלקו".

 

עוד משהו לסיום: "בימים אלה אני מבקר אצל משפחות החיילים שנפלו בעזה. אני יושב בעיניים דומעות מול האם והאב, לעיתים מול הילדים הקטנים שהשאיר הקצין מאחור, ואני כל כך גאה בחיילים שלנו, בבנים שלנו, שהיו הראשונים להתנדב להציל את תושבי הדרום ולעמוד בקו האש, ובסופו של דבר איבדו את חייהם. הדור לא פחת. החיילים של 2014 הם דור מופלא. אולי הוא אינו דור שמרחיב בדיבורים, אבל הוא דור של מתנדבים מסורים, חדורים באהבת העם ומדינת ישראל".

 

פורסם במוסף "7 ימים" ב-25.7.2014