שינוי כיוון

דניאל זילברשטיין סומן בישראל בתור כוכב הפופ הבא עם קריצה לקריירה בינלאומית. היום הוא חתום על ראשיתה של הצלחה מרשימה בניו-יורק, אבל דווקא כמעצב אופנה

לפני כעשר שנים דניאל זילברשטיין היה הסופרסטאר הבא של ישראל. הוא הצטייר כגירסה הגברית לרוני דואני, כאשר מפיקי חברת "פופ ארט" איתרו אותו במסעדה ברעננה בה עבד כמלצר מזמר והציעו לו חוזה אטרקטיבי ופוטנציאל כוכבות אולטימטיבי.

זילברשטיין, אז נער צעיר בן 17, שמח לקבל את ההצעה והגיע מוכן לאתגר. "מאז ומתמיד היה לי ברור שמוזיקה זה מה שאני הכי רוצה לעשות", הוא אומר כעת. "למדתי לנגן בחצוצרה, פסנתר וגיטרה ושרתי. תמיד הייתי מכוון מטרה. לא האמנתי שדברים יתפתחו בגיל כל כך צעיר, אבל למדתי מוזיקה כל החיים, אז שמחתי להתחיל".

 

במשך תקופה ארוכה הכינו את זילברשטיין לכוכבות: הפקת אלבום פופי וקליט, בניית מופעים וספונסרים שדאגו לשלם את החשבון. הפריצה הגדולה התרחשה בזמן ששירת כחייל בשלישות הצבאית. שירים ראשונים שוחררו לרדיו, בהם "אלייך", "זמן", "מה שאת עושה לי", "זה לא אני" ו"נרקוד", וזכו להצלחה מרשימה.

 

היום, שמונה שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלו, דניאל חי כאן, בניו-יורק וממשיך להתפתח לכיוון ההכרה וההצלחה. רק שבינתיים הוא שינה כיוון וכיום הוא לא מתמקד במוזיקה כי אם בעולם האופנה.

 

 

"אני זוכר שהייתי בניו-יורק בפעם הראשונה עם המשפחה שלי בגיל 13", הוא מספר. "צעדנו מהמלון לטיימס סקוור וזה עשה לי משהו. אמרתי לעצמי שכשאגדל, אני אחיה כאן. אז היה לי ברור שאני אופיע, ברודוויי, מוזיקה, אבל עשר שנים אחרי, כשעברתי לכאן, זה היה למטרה שונה לגמרי".

 

זילברשטיין, כיום בן 28 ועונה לשם המאונגלת "סילברסטאין", הוא דור רביעי לתעשיית הטקסטיל הישראלית, בן למשפחת זכייני מותג האופנה "קדס קידס" בישראל. למרות שבבעלותו של אביו לא פחות מ-60 חנויות בארץ, דניאל מעולם לא ציפה לעבוד בתחום. "אהבתי לעבוד בחופשים אצל אבא שלי, לסדר, להכין תיקתקים, אבל היה לי כל כך ברור שאני אהיה זמר שזה בכלל לא עבר לי בראש", הוא אומר היום.

 

הארה בהודו

יתכן שהעובדה שההצלחה המוזיקלית של דניאל לא הייתה גדולה כפי שהמפיקים והוא צפו היא שהביאה את דניאל לקחת הפסקה מההופעות והעבודה על האלבום השניה ולנסוע עם חברה טובה לטיול בהודו בן שישה חודשים. "זה לא היה מהמקום של חוסר סיפוק מהקריירה המוזיקלית", הוא מסביר. "הייתה לי באמת תאווה לחופש, להתנתק, לראות עולם".

 

בהודו, הוא מספר, "הסתובבתי עם הגיטרה, כתבתי שירים ובמקביל התחלתי ללמוד כל מיני עבודות יד – עבודה עם בדים, רקמות. בכל כפר היה משהו ללמוד: סריגה ביד, דפוס ידני. לא הייתה לי מטרה, זה פשוט מילא אותי יצירתית ונהניתי. רגע לפני שחזרתי לארץ הפתעתי את אבא שלי כשאמרתי לו שאני רוצה לנסות לעבוד איתו".

 

יום אחרי שנחת בישראל כבר החל דניאל לעבוד באחת החנויות המשפחתיות בקריית אונו. במקביל, הוא החל לבדוק אפשרויות ללימודי עיצוב. "זה לא היה ויתור על המוזיקה. המשכתי לכתוב והיה לי אולפן בבית, אבל רציתי גם להמשיך לעסוק בעבודת ידיים", הוא אומר. החיפושים התמקדו בלימודי אופנה. "בן הזוג שלי באותו הזמן אמר שיש לי עין חדה וכל כך הרבה ידע. תמיד הייתי מתבונן באנשים, תמיד הייתה לי דעה. בדקתי בתי ספר בניו-יורק ו-FIT נראה היה לי הכי מעניין. שמים שם דגש על טכניקה וזה מה שהייתי צריך. רוב הסטודנטים בבית ספר לאופנה מגיעים כבר עם הרבה ידע ועשיה, אבל אני הייתי צריך כלים לטכניקה".

 

ומה עם הקריירה המוזיקלית?

"הודעתי למנהלים שלי שאני הולך ללמוד, הם הבינו ותמכו בזה. זה הרגיש לי כמו משהו מאוד נכון, כיוון שרציתי ללכת בו. זה לא שמיציתי את המוזיקה או הבמה, פשוט הייתה לי כמיהה חדשה והיה לי ברור שאם ללמוד אז עכשיו זה הזמן. כשלא שמעתי מ-FIT אחרי ארבעה חודשים, החלטתי לגשת ברגע האחרון גם למבחנים של 'שנקר'. אם הייתי מתקבל לשנקר, חשבתי אז, הייתי יכול להמשיך במקביל עם המוזיקה".

 

לשנקר, להפתעתו, זילברשטיין לא התקבל, אבל יום אחרי הבשורה המאכזבת מהמכללה האקדמית לעיצוב בישראל, הגיע המכתב המיוחל מבית הספר לאופנה FIT, שהודיע כי הוא התקבל ללימודים בניו-יורק. זילברשטיין ארז מזוודה, נסע לניו-יורק והפך לסילברסטאין.

 

"בוויזה שלי לארה"ב כתבו כבר לפני הרבה שנים את השם שלי עם טעות, A במקום E בשם המשפחה. לימים זה הפך סימן ההיכר שלי, בעיקר כשמבית הספר שלי יצא עוד מעצב אופנה בשם דניאל סילברסטיין".

 

סילברסטאין מספר שלמרות שהגיע לבית ספר "טאבולה ראסה", בלי שום ידע מקצועי ממשי, אחרי חצי שנה לחוצה ומלחיצה הוא כבר נכנס לעניינים. "זאת הייתה פעם ראשונה שהתחלתי משהו בלי ויז'ן. המכסימום שחלמתי עליו היה לעבוד ב'זארה', זה מה שהכרתי. אני לא אשכח שבשיעור הראשון המרצה שאלה מה דעתנו על המהדורה של ספטמבר. כולם מסביב התלהבו והשתתפו בשיחה ולי לא היה מושג על מה היא מדברת בכלל. מסתבר שהמגזין 'ווג' במהדורת ספטמבר שלו יוצא במתכונת מיוחדת עם תחזיות לסתיו-קיץ הקרובים. אני מעולם לא פתחתי 'ווג' עד אז. אחרי שישבתי קפוא באותו שיעור, יצאתי והחלטתי לעשות מנוי לכל המגזינים החשובים ולמדתי מה שצריך".

 

את ההתקדמות המהירה מגדיר דניאל כאורגנית. "כמו שהגעתי לכאן בצורה אורגנית, ככה הכל התגלגל לאן שצריך. הייתי חדור מוטיבציה. הכל התגבש לאן שצריך, לאן שאני היום".

 

בשכבה של 250 סטודנטים, מה בכל זאת עשה את ההבדל?

"אני חושב שזה שהגעתי בגיל מסוים הביא אותי ללימודים מאוד מכוון וממוקד. הייתי מבוגר מכולם. הציונים לא עניינו אותי, המטרה הייתה לעשות דברים שיאתגרו איתי. תהליך העיצוב כל כך מלא רגשות, אז יש כל הזמן אפס אנד דאונס. אני חושב שזה גם מה שמרגיש לי דומה למוזיקה. זה לוקח זמן. לעצב משהו טוב לוקח זמן בדיוק כמו לכתוב שיר טוב. זה יכול לקחת חמש שניות או שבועות, זה בישול רגשי".

 

הבישול היה מהיר ממה שמצוין כנראה במתכון הרגיל, כי שנה בלבד לאחר שהחל את לימודיו קרמה הקולקציה הראשונה של דניאל עור וגידים. "היה לנו בסמסטר השלישי חופשה ובמהלכה נתקלתי בחברה, שבדיוק עשתה תספורת שנראתה לי מעוררת השראה. אמרתי לה שחייבים לעשות לה צילומים. לא יודע מאיפה זה בא לי. אמרתי שאני אביא את הבגדים. לקחתי את הבגדים שעשיתי לפרויקטים בבית הספר. זו לא באמת הייתה קולקציה, אז כדי שזה יהיה טוטאל לוק הוספתי גם שמלה ומכנס ודברים שנראו לי חיונים, ופתאום זה התגבש לסוג של קולקציה. צילמנו וזה יצא ממש כמו קטלוג. שלושה חודשים אחרי זה, אחת המורות שלנו הראתה לי שיש תחרות של 'ווג איטליה' ביחד עם חברה דנית, 'מיווז', שמייצגת מעצבים צעירים. נרשמתי לתחרות ונבחרתי כאחד מעשרה מעצבים מובילים לשנת 2011. הפרס היה לפתח קולקציה קטנה של שישה סטיילים שונים במסגרת החברה. זאת הפעם הראשונה שהיה מוצר". המוצר הצליח ונמכר היטב בחנויות. לדניאל נפתח התיאבון והוא החליט להכין 'קולקציית קפסולה' נוספת.

 

קשה להמשיך בלימודים אחרי שכבר עלית על הגל והתחלת למכור?

"החלטתי עם עצמי שאני ממשיך את הלימודים אבל משתמש בהם כדי להתקדם מחוץ לבית הספר. בלימודי אופנה יש שיעורים שמיועדים כל אחד לקטגורה אחרת: בגדי ערב, ספורט, קוטור. החלטתי שהפרויקטים בכל אחד מהמקצועות בבית הספר יהוו חלק מקולקציה אחת שלמה. פתאום כל סמסטר סיימתי עם קולקציה. צילמתי כל קולקציה וזה הפך למשהו מגובש".

 

 

סילברסטאין הצליח למכור את הפריטים שעיצב, קיבל תגובות נלהבות וזכה לאיזכורים מחמיאים במגזינים מובילים כמו 'ווג' האיטלקי והאמריקאי, W, מארי קלייר, Elle, ואחרים. עוד ועוד עיצובים שלו זכו לתיעוד בהפקות אופנה, חשיפה בשבוע האופנה ועוד.

 

מה לדעתך גרם להתקדמות המהירה הזו?

"אני חושב שזה קשור לזה שהסביבה צמאה כאן למשהו חדש. יש אתרים גדולים עליהם מסתכלים בתעשיה כדי לראות מי המעצבים העולים החדשים. כולם צמאים לדברים מעניינים. אני מנסה לשלב בין קוטור למסחרי, זה לדעתי משהו שחסר כאן, בעיר שמאפשרת לך להיות מי שבא לך. אני רוצה שהלקוחה שלי תאמץ את הגישה הזאת בכל מקום בעולם. זה הקו שלי. לא משנה מה אני מעצב, חשוב שתמיד יהיה לזה משהו ייחודי שיגרום לאנשים להסתכל. אני אישית חושב המון על מה שאני לובש. הלקוחה שלי אוהבת שמסתכלים עליה. אישה מרגישה כאילו היא על במה. היא רוצה להוציא את מי שהיא החוצה, והעיצוב שלי הוא כזה".

 

במהלך שנות הלימודים התמחה דניאל בבתי אופנה כמו 'פיליפ לים' ו'קלווין קליין', ולאחר שבדק אפשרויות לעבודה בחברות אחרות החליט לפתוח בית אופנה משלו. "אמרתי לעצמי: או שאני ממשיך לעבוד אצל מישהו אחר או שאני לוקח את כל יחסי הציבור שהשגתי עד היום ומתעל אותם. הייתי מקבל תגובות מסטייליסטים ועורכים על זה שלא רואים דברים כמו שלי. הבנתי שאם יש שם משהו שגורם לאנשי מקצוע להבחין בו, סימן שיש מוצר שצריך לדחוף כאן, כי יש גבול לכמה שזה יקרה באופן אורגני".

 

הסוד: אינדיבידואליות

לפני עשרה חודשים פתח דניאל את הסטודיו שלו במרכז מנהטן. מאז, ליידי גאגא לבשה סילברסטאין ליום ההולדת שלה, סולאנג' התעטרה בעיצוביו ובשבוע האופנה שנערך בניו-יורק בספטמבר האחרון הוא זכה לביקורות מהללות.

 

את הסטודיו, הוא מנהל ביחד עם אשת יחסי ציבור באווירה נעימה, עם מוזיקה ברזילאית המתנגנת ברקע וקערת בייגלה על השולחן. הסטודיו מרווח ובהיר. נגיעות הצבע הנשקפות מדפי ההשראה התלויים על הקירות מאפשרות הצצה לקו העיצובי שמנחה אותו. "חקרתי לא מעט את כל מה שפעם חשבו על העתיד. בעבר אנשים צפו שהעתיד יהיה הרבה יותר ירוק ממה שהוא היום, ואת האופטימיות הזו אני לוקח איתי לעיצוב. זו צורת החשיבה שלי: על החיים שלי להתמקד בטוב ומה שאנחנו רוצים שיקרה. לא חשבתי שיהיה לי משרד כזה יפה וגדול בלב ניו-יורק וזה קרה בזכות הידיים שלי, ככה גם הבגד שלי משדר אופטימיות וביטחון. אני משתדל שיהיה כמה שיותר צבעוני, מעט מאוד שחור, ואם כבר יש שחור, אז הוא יהיה מעניין ושמח, עם איזשהו טוויסט. אני לא מעצב לפי טרנדים אבל אני חי בעיר ורואה מה קורה. כשהחברה תגדל, והיא תגדל מאוד, זה יתפתח עוד, כי הדי.אן.איי שלי זה לתת לאנשים את האינדיבידואליות. ככה אני רואה את העתיד. כשאני רואה את הלקוחה שלי אני רואה את אמא שלי. נשים שמכירות את עצמן, נשים שגם יכולות יותר להרשות לעצמן. זה גם הראש העסקי שמדבר".

 

עד כמה באמת צריך מעצב להיות גם איש עסקים כדי להצליח כאן?

"אני לומד כל יום כל כך הרבה רבדים שיש לעסק כזה שהם הרבה מעבר לעיצוב. לפעמים אני יוצא מהמשרד בלילה ואני אומר לעצמי: כמה התעשיה הזאת מורכבת! אנשים לא מבינים שזה קשור בכל כך הרבה דברים שבכלל לא קשורים לעיצוב. אתה חייב להיות איש עסקים. אתה יכול להביא מישהו שיהיה מנהל טוב, אבל ברגע שזה שלך, אתה חייב שתהיה לך רמה מסוימת של הבנה איך עסק עובד. עם כל הכבוד לכישרון ומה שעשיתי עד עכשיו, אם אני לא יודע לנהל או לדבר עסקית עם אנשים, שרשרת של כל כך הרבה גורמים זו בעיה. זה עסק שלא תלוי רק ביצירה שלך. אחרי שסיימת את הייצור, אתה רק מתחיל את העבודה. יחסי ציבור קריטיים למכירות ולהיפך, זה גלגל עדין כזה".

 

הישראליות שלך משפיעה על הדרך בה אתה מנהל ומכוון את העסק?

"כל הזמן", הוא מחייך. "אני מאוד דוגרי, אני אומר הכל בפנים וזה מאוד תורם לעסק. גם כמעסיק אני מלמד את העובדים שלי לעבוד איתי ככה. אני מאוד קשוח בכל מה שקשור לדרישות שלי מהעובדים, אבל אני גם דואג שיהיה כיף בעבודה, כי זה כמו משפחה. מדובר לא רק בישראליות, זה גם מה שלמדתי מהעסק שאבא שלי בנה. לאבא שלי יש 60 חנויות בישראל ואני לא אשכח איך כולם אהבו אותו. מאז שפתחתי את העסק, בכלל, אני רואה כמה אני דומה לאבא שלי".

 

יחד עם זאת, כשהוא פונה לחשוב על מקורות השראה ויצירתיות, דניאל אומר: "אני לא חושב שיש לזה שאני ישראלי חלק ביצירה שלי. תעשיית האופנה בניו-יורק מלאה ביהודים, אבל אני לא רואה את זה כיתרון שלי, לא הרגשתי יחס פחות או יותר טוב. אני אוהב את החופש כאן. עובדים כאן אנשים מכל העולם וכל אחד הוא בדיוק מי שבא לו. אמנם החברים הכי טובים שלי כאן הם ישראלים, אבל יש לי כאן חברים מכל מקום על המפה. היה חשוב לי להכיר אנשים מכל העולם. זה העניין בעיניי כשגרים במקום כמו ניו-יורק".

 

ללוקיישן שבחרת לפתיחת העסק יש השפעה על העיצוב?

"בטח. בניו-יורק הכל הופך לחי יותר. העיר הזאת חיה על אינדיבידואליזם, כל אחד חי כמו שהוא רוצה, מי שהוא רוצה להיות. לאף אחד לא אכפת וזה גורם לכל אחד להיות מי שבא לו. במקום שאין בו ביקורת יש לך חופש מלא להיות מי שבא לך. בארץ אני לא יכול לעצב אותו דבר. צורת החשיבה משתנה. ישר אתה מסתייג: זה לא טוב, את זה היא לא תלבש...".

 

לסיום, אולי השאלה החשובה ביותר, מה כדאי ללבוש בחורף הזה?

"הפיס ההכרחי שכל אחת צריכה בארון עכשיו הוא משהו מטאלי. רצוי סילבר (סטיין)".