להעביר את ההעברה

סיפור קצר על העברת רגשות מהילדות לבגרות

אם היו מבקשים ממני לומר במשפט אחד מהי התאוריה הפסיכולוגית של פרויד, הייתי אומרת שעל שלושה דברים התורה עומדת: על הבלתי מודע, על הדחפים המיניים, ועל ההעברה.

 

את שני העקרונות הראשונים כבר הזכרתי בפעם הקודמת, והפעם אתרכז בנושא ההעברה שלכאורה נשמע די פשוט, אך הוא מורכב ביותר, ואוכל לתאר אותו אך ורק על קצה המזלג.

 

העברה היא התהליך שבו המטופל מעביר רגשות שהיו לו בעבר (בעיקר בילדות) כלפי אנשים קרובים כמו הורים או אחים, אל המטפל הפסיכולוגי. ההעברה מתרחשת בדרך כלל ברמה בלתי מודעת, ויוצרת דיעה קדומה.

 

האמת היא שהעברה רגשית כזאת מתרחשת גם בחיי היום יום. למשל: אם נפגוש מישהי שמזכירה לנו את דודתנו האהובה, סביר להניח שנחבב אותה מהרגע הראשון. כך יתכן שבאהבה ממבט ראשון, שהיא בדרך כלל נושא למשוררים,

מתרחשת איזושהי העברה שכזו מרגשות שמקורם באנשים אותם אהבנו בעבר. מאידך גיסא, גם ההיפך הוא הנכון: לעיתים אנחנו עלולים לא לחבב מישהו שלרוע המזל מזכיר לנו דמות שלא אהבנו בעבר. אלא שבטיפול, שלא כבחיי היום יום, ניתן להבחין בתופעה זו בתוך הקליניקה, ואם היא מפריעה למטופל (כמו למשל יצירת כעס, חסר שליטה או תחרותיות מוגזמת), ניתנת כאן ההזדמנות לבדוק את רגשות המטופל באופן ישיר ולהעלות אותם לדיון בטיפול.

 

נתחיל בדוגמה: לפני מספר שנים הגיע אלי לטיפול דני (שם בדוי), בחור נשוי בן שלושים, שעשה רושם חביב ביותר, אך נראה לא שקט ומעט מבוהל. הוא התלונן על חרדה מתמדת, על פחדים שמשתקים אותו, על מחשבות טורדניות ורודפניות שאינו יכול שלוט בהן ועל התנהגות כפיתית שמפריעה לו לתפקד (OCD).

 

הוא נראה שברירי ואכן נשמע חרדתי ביותר. הוא פחד פחד מוות ממוסדות כמו המכס ומס ההכנסה. וכששאלתי למה, הוא לא ממש ידע להסביר, אך היה טרוד ביותר בפנטזיות ("סרטים" בעברית עכשווית), שהנה באים לאסור אותו וזורקים אותו לכלא. "במה חטאת?" שאלתי, והוא מביט בי משתומם ועונה: "אין לי ממש תשובה..." הפחדים גבלו בפרנויה: "קניתי שעון ושילמתי במזומנים. האם אפשר לאסור אותי בגלל זה?" 

 

למרות שהצליח לנהל בהצלחה אגף גדול במפעל שעיצב מוצרים ליצוא, דני פחד להשתתף בישיבות ההנהלה ופחד מהעובדים הכפופים אליו. נראה היה כאילו שהוא פוחד מהצל של עצמו.

 

למרות שהרבה בנסיעות בעניני עסקים, הוא פחד פחד מוות מהטיסות ומהאנשים הזרים שיפגוש במהלכן. כדי להרגיע את עצמו היה נוהג לקחת איתו לדרך את הכרית הקטנה שאותה הוא שמר מאז שהיה תינוק והיה מחבק אותה למשך הטיסה.

 

דני היה קרוב מאד לאמו, והיה מנהל איתה שיחות טלפוניות יום יום. עם אביו הוא  מיעט לדבר. אנחנו מתחילים לעבוד ביחד, והוא מספר לי על ילדותו:  תמיד היה כרוך אחר אמו, "הייתי ילד של אמא וילד פחדן... תינוקי", הוא אומר לי ללא שום מבוכה. "מאבי תמיד פחדתי. הוא היה חוזר עצבני מהעבודה ומתחיל לצרוח ללא שליטה, ואני התחבאתי ממנו". כשהתחלתי להעיר הערות לדבריו, הוא ממש צהל: וואו! רבקה! ממש קלעת בול! אני לא מאמין!" הוא התלהב כילד קטן. במקום לתאר את האנשים סביבו, הוא נהג לחקות אותם בצורה משעשעת. ואני ברגעים אלה ראיתי אותו כפעוט שמספר לאמא איך היה היום בגן, והרגשתי חיבה כלפיו. הוא הזכיר לי את תום הנקס מקפץ על הטרמפולינה בסרט "ביג". ואכן היה בו משהו מאד ילדי ונאיבי שאליו הוא התכחש, למרות שהחלק הזה שבו הפריע לו ושימש  בסיס להתלבטויות רבות.  

 

יותר מאוחר הוא גילה לי במבוכה שבבית עם אשתו, הוא בעצם שתלטן. וכשהערתי: "כמו אבא שלך", תגובתו הייתה דרמטית: "יו, אין לך מושג עד כמה את צודקת, אני לא מאמין איך עלית על זה!" וחוזר חלילה...  

 

רגש ההערצה כלפי נמשך זמן רב ונשמע אותנטי, לא מזויף. למרות שהיא החמיאה לעתים, נראה לי די ברור שמדובר פה באידיאליזציה שבאה ממקום אחר, קדום. אבל מהמקום שלי חוויתי בעיקר את סבלו וחשתי רגש אמהי כלפיו.

 

אז מה בעצם קרה כאן?

 

פרויד, שהתבונן בכל פרט קטן שעלה בטיפול האנליטי, שם לב שרבות מהמטופלות שלו (שכזכור סבלו מהיסטריה), החלו בהדרגה להראות סימנים של משיכה אירוטית כלפיו. יתכן שזה החמיא לו, או הסעיר אותו, אך בניגוד לקולגה שלו בשם ברוייר, שנבהל מהתופעה והפסיק את הטיפול במטופלת צעירה שהתאהבה בו, פרויד גילה סקרנות והמשיך לחקור הלאה. הוא נוכח לדעת שהתופעה חזרה ונשנתה, ושהמטופלות שלו פיתחו משיכה מינית כלפיו, ומכאן הסיק שנשים היסטריות הדחיקו דחפים מיניים, שפעם, בתקופת הילדות, חשו כלפי אביהן. התגלית הזאת הסעירה את עולם הרפואה בסוף המאה ה-19 ופרויד רכש לעצמו לא מעט אויבים בגללה, אך כאלה לא חסרים גם כיום.

 

ואולם היום, בעזרת הפסיכולוגיה ההתפתחותית והטיפול בילדים, אנחנו מסתכלים על סיפור האהבה הכולל במשפחה ולאו דווקא על דחפים מיניים נסתרים. אנו משתאים על רומן האהבה הנרקם בין ילדה קטנה ואביה, או בין ילד פעוט ואמו, אך גם יודעים מה קורה כאשר סיפור האהבה הזה נפגע קשות כתוצאה מטראומה.

 

במקביל, פרויד שם לב לעובדה שחלק מהגברים בהם טיפל נכנסו איתו לתחרות או מחו על הסמכותיות שלו. פרויד הסיק מהרגשות שלהם כלפיו, שבעומקו של ענין, בתקופת הילדות הם נאבקו עם הסמכות של אביהם או חשו תחרות כלפיו ואת הנטל הזה הם ממשיכים לשאת בבגרותם. בעיות מסוג זה ברובן עמדו במבחן הזמן ונחשבות היום כקלאסיות ומוכרות לכל מטפל, אך בטיפול אנליטי מודרני, היריעה שמנסים להבין בעולם הפנימי של המטופל רחבה הרבה יותר.

 

 כאן לא תם הסיפור והעלילה אף מתרחבת: פרויד עצמו נוכח לדעת שלא רק למטופלים שלו הייתה העברת רגשות אליו, אלא שגם לו הייתה העברת רגשות אליהם. הוא קרא לתופעה זו העברה נגדית, והבין שהענין מסובך יותר ממה שחשב. פרויד, שמשאת נפשו הייתה להפוך את הפסיכואנליזה למדע, חשב שההעברה הנגדית מהווה מכשול לטיפול, ולכן טען שהאנליטיקאי חייב לשמור את רגשותיו תחת בקרה. ואכן  בשנות ה-50 וה-60 ממשיכיו של פרויד נעשו יותר קדושים יותר מן האפיפיור, וניסו ככל האפשר לא לבטא רגשות. הם קיוו בדרך זו לשמש לוח חלק ונייטרלי למטופל, על מנת שאפשר יהיה לראות באופן "נקי" את רגשותיו. מכאן בא הסטראוטיפ שהפך במשך הזמן לקריקטורה של האנליטיקאי הקר והמנוכר שיושב ושותק.

 

היום, רוב האנליטיקאים עובדים אחרת. הם מבינים את ההשפעה שיש לרגשות של המטפל על התהליך הטיפולי, מנסים ככל האפשר להבין את משמעותו ומרשים לעצמם להיות הרבה יותר נוכחים בטיפול. 

 

נחזור לדני: קצרה כאן היריעה מלהכיל טיפול מורכב בבחור עם מבנה אישיות תלותית וסימפטומים חמורים של חרדות, פחדים, ופנטזיות רודפניות. הדגש כאן הוא על העברת רגשות. ההערצה כלפי הייתה העברה רגשית של רגשות ההאדרה האהבה ללא גבולות לאמו, אותה חזר ותיאר כדמות מיתולוגית, יפהפיה, עדינה ואצילית, ששימשה לו מקור להזדהות. דני הודה בריש גלי שלמרות שהוא אוהב את אשתו, אימו היא אהבת חייו. לעומת זאת גילה ביקורתיות כלפי אשתו כפי שגילה גם כלפי עצמו, ובמשך הזמן הוא הבין שההלקאה העצמית שלו נובעת מההפנמה שלו את דמות אביו.

 

פרויד טען בצדק שמקורה של האידיאליזציה הוא בגיל הינקות, ושבאמצעותה נוצר היחס בין התינוק או הילד הרך לאם או האב הכל-יכולים. (כולנו הרי מכירים אמירות של ילדים קטנים: "אמא שלי הכי יפה בעולם, ואבא שלי הכי גיבור". יותר מאוחר ילדים לומדים לוותר על האמירות האלה.)

 

מאוחר יותר אנליטיקאי בשם הנס קוהוט, שהתמחה בעבודה עם מטופלים נרקסיסטים, גילה שאידיאליזציה מוחלטת כזאת בגיל הבגרות היא בעצם מסווה שאחוריו מסתתרים רגשות חסך עמוקים כלפי אם בלתי נוכחת או אב שנוא.

 

ואכן בשלב מאוחר יותר בטיפול, דני יכול היה לספר לי שכשהיה תינוק הוריו היו נוסעים לחו"ל ומשאירים אותו עם הסבא והסבתא, ושההעלמות הפתאומית הזאת גרמה לו לטראומה. הוא גם נזכר שהיה בוכה זמן ממושך מבלי שירגיעו אותו, ושאימו הייתה חסרת אונים כנגד האלימות המילולית של אביו. לאט לאט הוא נזכר בחוויות שהצביעו על הזנחה נפשית בבית לאורך כל הילדות והחל להיות יותר ביקורתי כלפי אמו. ברגע מסוים הוא אמר לי בשקט: "רבקה, עכשיו הגענו בטיפול לקודש הקודשים". התהליך הטיפולי הרגיע אותו ומיתן בהדרגה את הפחדים והחרדות. הוא נעשה יותר אסרטיבי בעבודה והחל להישמע יותר בוגר וריאלי גם בתגובותיו כלפי.

 

אדם בריא בנפשו מסוגל לבטא הן רגשות חיוביים והן רגשות שליליים כלפי האנשים הקרובים אליו. במקביל כאשר מטופל מסוגל הן להעברה חיובית והן להעברה שלילית כלפי המטפל, אנו יודעים שהוא עלה על דרך המלך.

 

Rivka Bekerman-Greenberg, Ph.D

Clinical Psychologist / Psychoanalyst

350 West 57th Street - Ste. 3A

New York, NY 10019

Tel: (212) 459-9060

E-Mail: rivka.greenberg@verizon.net