אפוקליפסה
חורף 2015, סוף העולם
נירית אלבוטיאנו
פורסם: 25.02.15, 02:04
כשאת גרה בישראל, את מודעת במידה מסוימת, איפשהו באחורי ראשך, לכך שאולי תמותי. לא שאת מתייחסת לזה ברצינות או חושבת על זה כל הזמן, אבל זו אפשרות. בישראל יש מגוון דרכים ללכת: תאונות, מלחמות, פיגועים. באמת שלא חסר.
ואז את מגיעה לניו-יורק, ופתאום משהו בך משתנה, נהפך לנינוח יותר. לא שפה אנשים לא מתים! אבל איכשהו המוות פה נעשה יותר נוח. את מתה מדברים רגילים, לא מנסיעה, לדוגמה, באוטובוס הלא נכון. יש אפילו ימים בהם את יוצאת מהבית מתוך כוונה ברורה לחזור אליו באותו ערב! אני יודעת, הזוי.
ולכן, כשהתחילו לדבר בחדשות על הסופה המתקרבת, התחלתי לחשוד. וכשהודיעו שהרכבות לא יפעלו, הפארקים יסגרו וההמלצה היא פשוט לא לצאת מהבית – הבנתי. אני הולכת למות משעמום, ממש כאן, בדירה הקטנה שלנו בלב העיר התוססת בעולם.
הכי חשוב זה להיערך לבאות. עשרות סרטי זומבים ותוכניות על סוף העולם לימדו אותי שהשורדים היחידים במצב כזה הם אלו שהתכוננו אליו מראש בצורה חכמה ואחראית. מיד נכנסתי למוד הישרדות.
הכי חשוב: התכוננות למקרה של הפסקת חשמל. אני לא מדברת על פנסים או נרות אלא על מטענים: הדבר הראשון שיש לעשות זה לחבר מיד למטען את האייפון, אייפד, אייפוד, מאק בוק, אפל טיווי, אפל משקפיים, אפל גרביים, אייטוסטר. עפ״י החישוב שלי, במידה ואדאג שהסוללה תהיה מלאה בכל אחד מהמכשירים שלי כשהחשמל יפול, זה יעניק לי לפחות שעתיים (אולי פחות) של הישרדות לפני שהכל יגמר. יופי.
נקסט: בידור. כל פיסת עניין בחיי מגיעה אלי ישר לווריד בזרם אחיד וממכר של סטרימינג, ולכן מיד בדקתי את חיבור האינטרנט, ניתקתי וחיברתי את המודם כדי לוודא תקינות. עטפתי אותו בשמיכה שלא יקפא. נרשמתי לנטפליקס, הולו, רוקו, אמזון פריים, ערוצים מישראל, כבלים, HBO וליתר ביטחון הורדתי למחשב 3 שעות של סרטוני חתולים עושים שטויות מיו טיוב (למקרה חירום בלבד). לאחר מכן וידאתי שאני זוכרת את השם והסיסמה שלי לפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, ויין, לינקדין, ג׳ימייל, פינטרסט, טאמבלר, תפוז פורומים וסיקרט. פתחתי קבוצה בוואטסאפ והוספתי אליה את החברים החופרים ביותר שלי, ואז כדי לחמם את האווירה שאלתי, ״ביבי או ציפי?״. זה כבר ימלא את הקבוצה בתוכן מהר מאוד.
ולבסוף: הזנה. פתחתי את המקרר: מתוכו הביטו בי שתי עגבניות אומללות וגבינת שמנת שידעה ימים טובים יותר. לא חשוב. פתחתי את הפריזר וקפאתי – מתוך מלאי הגלידות הבלתי סביר שלי נותרו שתי קופסאות בלבד, ואף אחת מהן לא של צ׳רי גרסיה! הו, האימה!
מיד נעלתי מגפיים, עטיתי מעיל ורצתי אל הסופר רק על מנת לגלות שכ-200 אנשים חשבו כמוני, מתוכם כ-30 איש עומדים בתור בחוץ בשביל להיכנס לחנות והשאר כבר בפנים, עסוקים בלרוקן את המדפים בהיסטריה. אנשים הסתובבו בפנים עם עגלות עמוסות במים, שימורים, נייר טואלט, סוללות. כל כך הרבה פריטים מיותרים, חשבתי בעודי ניגשת למקרר הגלידות שנותר מלא באופן מפתיע, מרוקנת אותו לעגלה וממהרת לצאת.
חזרה בבית הכל מוכן. אני צובעת את פניי בצבעי הסוואה, שמה שקי חול ליד הדלת ומפשירה חלקית מיכל גלידה אחד (כולנו יודעים שגלידה טעימה יותר כשהיא מומסת). בעלי חוזר מהעבודה עייף ורעב, אני מתקינה לו צלחת עם גלידה ואנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה. השמש שוקעת בחוץ, שקט משתרר ברחובות השוממים ושלג קל מתחיל לרדת, מתגבר בהתמדה. זה התחיל. האם נשרוד את זה? לאיזו מציאות נקום מחר בבוקר? אני מתקרבת לבעלי ושנינו מתעטפים בשמיכה. כבר הרבה זמן שלא היינו סתם ככה, רק שנינו, בבית. בלי סידורים ועניינים וחברים. רק אנחנו והטלוויזיה על שלל ערוציה, שבאף אחד מהם אין באמת מה לראות. רק אנחנו ומיכל גלידה ריק. אני מביטה בעיניו ותוהה האם אלו שעותינו האחרונות עלי אדמות.
וככה, ילדים, באתם לעולם. יש לכם עוד שאלות לאמא?
* הכותבת אינה בהריון.