פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
במילים אחרות, כתובת המגורים של העובד אינה אמורה להיות פרמטר רלוונטי בעת ההחלטה על קבלת מועמד לעבודה או בעת קבלת החלטה בעניינו של עובד מן המניין. התיקון חל באותה המידה על מועמדים לעבודה ועל עובדים קיימים, אך מטבע הדברים הוא משמעותי יותר עבור מועמדים.
בהתאם לתיקון, ההמלצה הראשונה למעסיק היא שלא לשאול מועמד לעבודה לגבי מקום מגוריו. ומה אם בכל זאת המעסיק סקרן לדעת היכן מתגורר המועמד? במקרה שכזה – ככל שאותו מועמד לא יתקבל לעבודה – המעסיק יידרש להוכיח כי מקום המגורים לא היווה שיקול בקבלת ההחלטה בעניינו.
איסור האפליה מחמת מקום מגורים עשוי להשליך גם על פרמטרים אחרים כגון עלות הנסיעה לעבודה וממנה, האפשרות להשתמש בהסעות של המעסיק, האפשרות של העובד להגיע למקום העבודה תוך פרק זמן קצר (למשל במקרה של כוננות), מידת הערנות של העובד כפועל יוצא ממשך הנסיעה לעבודה וממנה וכיו"ב.
ואולם, אסור למעסיק לקחת בחשבון את הפרמטרים הללו בעת קבלת ההחלטה אם לקבל מועמד או לא, כיוון שזו עשויה להיות אפליה עקיפה מחמת מקום מגורים, וגם היא אסורה.
מה המשמעות של לגבי הפרקטיקה? להלן מספר המלצות למעביד הזהיר:
באשר לעובדים מן המניין – מקום המגורים אינו יכול להילקח בחשבון בעת קבלת החלטה לגבי תנאי עבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיטורים, פיצויי פיטורים, הטבות ותשלומים הניתנים לעובדים עקב פרישה.
כך לדוגמה, בעת עריכת צמצומים בעבודה, המעסיק אינו רשאי לגבש את רשימת המועמדים לפיטורים בהתחשב במקום מגוריהם ו/או לקבוע כי עובד שגר באזור פריפריאלי יקבל הטבות פרישה גבוהות יותר.
בהקשר זה ראוי להדגיש כי גם אם בעת קבלת ההחלטה המעסיק ייקח בחשבון שיקולים לגיטימיים אחרים, די בכך ששקל את מקום המגורים של העובד או המועמד לעבודה כדי שכל ההחלטה כולה "תוכתם" באפליה פסולה ואסורה.
כל האמור לעיל מסויג ביחס למקרים שבהם מקום המגורים מתחייב ממהותו או מאופיו של התפקיד.