נעורים: מג'יימס דין ועד איביזה

הקומדיה החדשה "קווין ופרי קורעים את איביזה", מחזירה את ההילה לסרטי הנעורים המוסיקליים. ארי קטורזה על פסקולים וסרטי נעורים ששינו את חיינו

בימים אלה עולה למסכים בארץ הסרט "קווין ופרי קורעים את איביזה", העוסק בסיפורם המטורף של קווין ופרי, שני נערים בריטים המנסים לאבד את בתוליהם באי איביזה - גן-העדן של אומת הדאנס - ולהפוך לדי.ג'ייס בעלי שם עולמי. בבריטניה הפך הסרט לאחד הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות, ואפילו הביס הצלחות בריטיות קודמות כמו "ללכת עד הסוף".

העובדה שסרט נעורים כזה זכה להצלחה אינה מפתיעה, אך זהו הסרט הראשון מזה שנים שבמרכזו מככבת המוסיקה כחלום ההצלחה. זהו גם אחד מסרטי מוסיקת ה"דאנס" הראשונים. אך קווין ופרי לא המציאו דבר, פסקולי סרטי נעורים ששינו את חיינו היו פה לפניהם.

 

מורדים ללא סיבה

 

סרטים מוסיקליים על צעירים מתאהבים היו עוד בשנות ה-40'. ג'ודי גארלנד וג'ין קלי, פרד אסטר וג'ינגר רוג'רס, וורה אלן ושוב ג'ין קלי, רקדו, שרו והתאהבו על המסך הגדול, אולם סרטים מוסיקליים על צעירים כועסים לא היו. עד שנות ה-50' לא ראו אולפני הקולנוע בבני-הנוער קהל-יעד פוטנציאלי, ורוב הסרטים יועדו לכל המשפחה.

מלבד “Knock on any Door” מ-1949, בו ג'ון דרק הוא עבריין פרחח, והאמפרי בוגארט הוא עורך-דין שבא לעזרתו, לא היו סרטים שעסקו בצעירים מורדים, בסקס ובמוות, בחיים מהירים ובאהבות קשות.

השינוי הגדול הגיע עם כניסתה של הטלוויזיה. מהר מאוד גילו ראשי האולפנים, שהטלוויזיה שידרה תוכניות שפנו או למבוגרים או לילדים קטנים והזניחה מיליוני נערים משועממים. מה עוד, שסרטי נעורים היו זולים בהרבה מההפקות הרגילות של הוליווד, כך שמצעד המורדים יצא לדרך. בשנות ה-50 דמות העבריין סימלה את המאבק נגד ה"מערכת המדכאת", וב-54' הוציאה חברת קולומוביה את "The Wild one". לסלו בנדק ביים סאגה על כנופיית אופנוענים שנכנסת לעיירה קטנה ועושה בה שמות. "נגד מה אתה מורד?" שאלה בתו של שריף העיירה (מארי מורפי), "וואט דו יו גאט?" ענה לה בביטחון אופנוען פרחח לבוש במעיל עור, שנודע לימים כמרלון ברנדו.

 

מרלון ברנדו מקנא

 

"האחים וורנר" החליטו לרכב על הגל, ומצאו בחור צעיר ויפה-תואר שהעריץ את ברנדו וסיגל לעצמו את כל השטיקים הנחוצים. ג'יימס דין שיחק את ג'ימי סטארק ב"מרד הנעורים" של ניקולס ריי מ–55'. דין שיחק את בן-העשרה האולטימטיבי: שתקן, קשוח, סובל ומנותק. כשעצרה אותו המשטרה בעוון שכרות הוא צעק להם: "אתם קורעים אותי לגזרים", וכמעט כל נער ממוצע יכול היה להזדהות איתו. היחידי שלא היה מרוצה היה מרלון ברנדו: "מדוע הוא צריך לחקות את המשחק שלי מהשנה שעברה"? שאל.

וכאן נכנסה המוסיקה לתמונה. חברת MGM החליטה לעשות סרט נעורים משלה: "Blackboard Jungle" , אולם עתה היא הוסיפה לגישה העבריינית ממד נוסף – רוקנרול. הסרט תיאר את ניסיונותיו של ריצ'ארד דאדיאר (גלן פורד) ללמד כיתת תיכון. בעוד דאדיאר משמיע להם ג'אז, הנערים רוצים רוקנרול. זעם והורמונים נוערו בתוך בקבוק מולוטוב מוסיקלי. בסוף הסרט הופיע השיר "רוק מסביב לשעון" של הזמר השמנמנן והלבן ביל היילי, שגרם לנערים בכל רחבי העולם לרקוד ולקרוע את כסאות בתי הקולנוע.

 

האם את מנסה לפתות אותו?

 

הסרט הרציני של שנות ה-60' היה "הבוגר" מ-1967, שביים מייק ניקולס בחן רב. יש בסרט תמונה מופלאה, בה רואים את בנג'מין ברדוק (דסטין הופמן הצעיר), מסתתר מאחורי משקפי שמש, משתזף בבריכה בבית הוריו, עובר ספורדית למיטתה של גב' רובינסון, בזמן שקרני השמש מטשטשים את פני הוריו הנודניקים המרצים לו על חשיבות עתידו. תמונה מרגשת שהצליחה להמחיש את פער הדורות, ואת ניכור הצעירים מהעולם הקומפקטי והבורגני שהוריהם מייעדים להם. "האם את מנסה לפתות אותי?" שואל ברדוק הצעיר במבוכה את גברת רובינסון (אן בנקרופט). ואכן, השירים של הצמד סיימון וגרפונקל העוסקים בבדידות, ניכור, וחיפוש עצמי בתוך צלילי השקט, מלווים את הסרט לאורכו, עד שקשה להפריד בין השניים.

"אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) היה הבא בתור. אמנם לא ממש סרט נעורים, אבל סרט על צעירים ועל תרבות נוער. הפעם אין עבריינים, כי בסוף הסיקסטיז הטרנד היה להיות היפי. קפטיין אמריקה (פיטר פונדה) ובילי (דניס הופר), רוכבים על אופנועים ממערב למזרח (המיתוס של המערבון בהפוך על הפוך), וברקע "נולד להיות פראי" של "זאבי הפרא", ושירי רוק נהדרים אחרים של התקופה. הם רוצים להרגיש את חופשיים ופוגשים בג'ורג' הנסון (ג'ק ניקולסון), שמסביר להם עד כמה אנשים פוחדים להיות חופשיים באמת. הסרט ופסקול הרוקנרול יצרו מהומה שלימה בהוליווד, כי השילוב של השניים היה מאוד מוצלח, ועלה פחות מחצי מיליון דולר. סקס, סמים, ופטפוטים סמי-פילוסופיים על חתרנות מופיעים בסרט מראשיתו ועד סופו, והיה זה סרט הפולחן הנכון לסיים בו את הסיקסטיז.

מתוך הגל חסר-התקדים של סרטי נעורים שפקד את המרקע לקראת סוף שנות ה-70, הסרט הטוב ביותר הוא "שיגעון המוסיקה", שהתבסס על הסיפור של ניק קוהן, גדול עיתונאי הרוק של בריטניה. טוני מנרו (ג'ון טרבולטה) עובד כמוכר בחנות צבע ומוצא את ישועתו הרוחנית בריטואל הקבוע בליל שבת בדיסקוטק "אודיסאה 2001 ". הפסקול, שנשלט בידי הבי ג'יז, היה פנטסטי וטרבולטה רקד נפלא. "שיגעון המוסיקה" לא רק תיעד את חום הדיסקו אלא יצר, למעשה, את הדימוי שלו.

 

הילדים שאתם יורקים עליהם

 

שנות ה–80' הניבו גל עצום נוסף של סרטי נוער, שנולדו בין היתר מז'אנר סרטי האימה וקומדיות רבות. רשימת הסרטים בהם נעשה שימוש במוסיקה היא אינסופית – מ"פוטלוס", דרך "פלאשדאנס" ועד "בחזרה לעתיד", אבל ב"מועדון ארוחת הבוקר" יש את הסצינה היפה ביותר: מראה נשברת על רקע שירו הניצחי של דייויד בואי, "שינויים": והילדים האלה / שאתם יורקים עליהם, כשהם מנסים לשנות את העולם / חסינים לעצותיכם, הם די יודעים מה הם עוברים".

בעוד מוסיקה שימשה בסרטי הסיקסטיז והסבנטיז כצליל שמפריד בין עולמם של ההורים לזה של הילדים, בשנות ה–80 הפך הרוק דימוי לתחושות האישיות של הגיבורים, אבל לא כאמירה בפני עצמה, אלא כתוספת לעסוק האינסופי בעצמם. גם ב"מועדון ארוחת הבוקר", ובאופן חמור יותר בסדרה כמו "דוסון קריק", הגיבורים מדברים כל-כך הרבה, עד שקשה לא להתגעגע לדמות השקטה והמנוכרת של ג'יימס דין. כדאי לקוות ש"קווין ופרי קורעים את איביזה" יחזיר למסך הקולנוע קצת מהטפשות החכמה של סרטי הנעורים והמוסיקה של פעם.