איך מסבירים לילד למה אבא בכלא?
הם שפוטים למאסרי עולם, מרצים את עונשם בכלא איילון ומשתתפים בתוכנית 'משחקשר', שמלמדת אותם להיות הורים לילדיהם, למרות שמעולם לא התגוררו איתם. "אין דבר טבעי יותר מאב שמשחק עם ילדיו, אבל בכלא זה נראה כמעט תלוש. איפה עוד רואים רוצח שמשחק עם בתו הקטנה בספלי תה?"
ארבעה אסירים לבושים כתום נכנסים בצעד מהוסס לחדר. שלושה גברים קשוחים אוחזים בעדינות בידי ילד קטנות. הרביעי מלטף במהוסס כתף ילדה מתבגרת. "למה ההורים לא נכנסים איתנו?", שואלת בקול צלול פעוטה בת ארבע, שבשיערה החום שזורות סיכות 'הלו קיטי'. "אבל אני אבא שלך", עונה הגבר שלצדה ומניף אותה באוויר. "אני רוצה את תתה (סבתא)", היא מתעקשת, והוא מנסה להסתיר את העלבון בחיוך רחב מדי.
- הצצה נדירה אל המתרחש בכלא ניצן
בפינות החדר פזורים מזרנים ועליהם צעצועים. "לאן את רוצה ללכת?", שואל בהיסוס אסיר לבן שיער את בתו המתבגרת, "לא חייבים לשחק", הוא מוסיף, "אפשר רק לשבת ולדבר". היא מכוונת לפינה והם מתיישבים מכווצים ורחוקים. השיחה מקרטעת בגמגום. הידיים הולכות מעצמן לקוביות העץ, מחפשות תעסוקה, שתבליע את התרגשות המפגש האמיתי עם אבא. שיחה ראשונה שלא מתרחשת בחדר ביקורים רשמי, מבעד לסורגים או בזמן מוקצב מהטלפון הציבורי. עבור ת' בת ה־11, שנולדה שלוש שנים לאחר שאביה החל לרצות מאסר עולם בכלא איילון ומעולם לא יצא הביתה לחופשה, מדובר באירוע נדיר שספק אם יחזור על עצמו בשנים הקרובות, ובזוויות העין מוחזקות בכוח הדמעות.
המפגש הראשון הבלתי אמצעי בין הילדים לבין אבותיהם, אסירים השפוטים לעונשי מאסר ארוכים בכלא איילון ברמלה, הוא נקודת שיא בתוכנית 'משחקשר' המסיימת מחזור שני בכלא. מטרתה של התוכנית היא ללמד אסירים לבנות קשר הורי עם ילדיהם באמצעות משחק. "יש ילדים שנולדו לעולם שבו אבא אף פעם לא היה בבית, או שמגיע רק לחופשות", מסבירה מפתחת השיטה, ד"ר סוזי קגן, "אבות שמעולם לא סיפרו לילדיהם סיפור לפני השינה או השכיבו אותם לישון. המטרה ללמד אותם איך להיות הורים, איך להקשיב, להבין ולהכיל את ילדיהם, גם אם זה בשלט רחוק. זאת תוכנית שמיטיבה גם עם האסיר וילדיו וגם עם החברה שבעתיד ישוב אליה".
בת ארבע תופסת פיקוד
"יום אחד האסירים האלה ישתחררו ויהיו טובים יותר, וזה יהיה רווח נקי לחברה", מסבירה אחת מקצינות החינוך, "כי אחרי השחרור הם יסתובבו באותו קניון, גינה וקופת החולים של ילדינו. כל עוד הם במאסר אפשר לעשות איתם דברים שישפרו את ההתנהלות העתידית שלהם, ואחד מהם הוא לעשות אותם הורים טובים יותר".
התוכנית מיועדת לאסירים שנשפטו לשנים רבות. "בדרך כלל", מסבירה הקצינה, "ההורות שלהם לא הייתה משמעותית כשהיו בחוץ, והרבה פעמים כשהם מגיעים לכלא השפעת המרחק, הגעגוע והמחשבות מובילה לכך שהם מבינים שהם רוצים קשר טוב יותר עם הילדים. הרבה פעמים המוטיבציה הפנימית של אסירים לשיקום נמוכה מאוד, ובשב"ס הגיעו למסקנה שהחלק הכי חשוב בשיקום אסיר זה הקשר עם המשפחה, ובעיקר עם הילדים. זה מה שיוצר מוטיבציה לשיקום מוצלח, ואת זה אנחנו מנסים להשיג כאן".
ביוזמת ד"ר קגן נכנסה לפני שלוש שנים לרוב בתי הכלא תוכנית 'משחקשר'. תלמידיה מעבירים את התוכנית בבתי הכלא בהתנדבות. "בכלא עברה השיטה אדפטציה כדי שתתאים לאסירים ולתנאים הייחודים של בית הסוהר. היא מבוססת על טיפול בילדים באמצעות משחק וצעצועים, כי ילדים עד גיל עשר לא מדברים על הקושי שלהם, אלא משחקים אותו. דרך המשחק, המטפל יודע להבין את השפה שלהם. זו שפה שמביעה רגשות, חלומות ופחדים דרך הצעצועים".
נחמן (שם בדוי), אסיר בשנות השלושים לחייו, מרצה מאסר עולם. הוא רוכן עם בתו הקטנה מעל ספלי תה מפלסטיק ומשתף איתה פעולה כשהיא מכינה עוגה דמיונית ומגישה לו עוד ועוד כוסות תה.
"היא מכינה לו אוכל", מסבירה ד"ר קגן, "אוכל זה סמל לטיפול, וזה מה שהיא צריכה ממנו. היא צריכה להרגיש שהוא מטפל בה, אבל זה דבר שהיא לא חווה במציאות, לכן כאן היא זו שמטפלת באביה. זו הסימבוליות במשחק".
בפינה אחרת משחק משה (שם בדוי), ששפוט לשנים ארוכות בגין רצח, עם בתו בקוביות. "תשים את הקובייה פה", מצווה בת הארבע על אביה, "ואז את האדומה, לא! אמרתי אדומה, לא ירוקה, אתה לא רואה שאנחנו בונים בית?".
"תראי כמה היא מתוקה", לוחשת ד"ר קגן, "הדרך שלה היא שליטה. במשחק היא יכולה לשלוט על המצב ועל אביה, דברים שהיא לא יכולה לעשות בחוץ. כאן היא לוקחת את הכוח לידיים ומנסה להראות לאבא שהיא חזקה ושולטת במצב, זה החסך שלה".
בפינה שלישית יושב אסיר עם שני בניו. הקטן משחק במטוס צעצוע, הגדול מנצל כל הזדמנות להציק לאחיו. "זו דינמיקה של אחים שנבנית מול האבא", מסבירה ד"ר קגן, "אין להם את זה בחיים האמיתיים, אז הגדול רואה איך הקטן גונב מאביו את תשומת הלב ומנסה להחזיר אותה אליו, ליצור אתו קשר של 'אני גדול ובוגר' לעומת 'הקטן היבבן'".
הצצה בחדר מגלה שכל האסירים שקועים במשחק, מנצלים כל דקת הורות בטרם תתפוצץ הבועה ויוחזרו לתאים. "אין דבר טבעי יותר מאב שמשחק עם ילדיו", אומרת ד"ר קגן, "אבל בסיטואציה של כלא, זה נראה כמעט תלוש. איפה עוד רואים רוצח שמשחק עם בתו הקטנה בספלי תה? המוח מתקשה לעשות את ההפרדה בין המעשה שעשה אדם לבין האבהות שלו, ועל זה אנחנו עובדים כאן. הורה זה הורה, והוא צריך לדעת איך להיות הורה טוב לילדיו".
פעם ראשונה בלי סורגים
א', בן 46, כלוא כבר 14 שנה ושפוט למאסר עולם. "עוד שש שנים לוועדת שליש", הוא אומר בקול חרוך מסיגריות, "אני עדיין לא יוצא לחופשות. רואה את הילדים רק פה, פעם בשבועיים, וזו פעם ראשונה בשבע שנים שבלי סורגים באמצע". לא', שיושב בכלא על רצח, יש ארבעה ילדים. שני ילדיו הקטנים, בני 14 ו־11, מעולם לא ראו אותו בבית. "הם ילדים מקסימים", הוא מחייך, "הקשר איתם מאוד הדוק, אבל הקטנה נולדה כשכבר הייתי בבית הסוהר, לצערי היא לא גדלה איתי בבית. את כל הילדות של הילדים, של כולם, איבדתי. אבהות בשלט רחוק זה דבר לא קל בכלל".
למה אתה מתגעגע?
"יש הרבה געגועים, בעיקר התמודדות עם כל מיני מצבים יומיומיים כמו אסיפות הורים, טיולים, סתם לקחת אותם לבית הספר. אני בקשר יומיומי ומשתפים אותי בכל, אבל יש מצבים שאתה לא יודע איך לאכול אותם, כי אתה לא שם איתם כל הזמן. זה דבר שהסדנה עזרה לי בו, נתנה לי כלים חדשים לזהות דברים בילדים, להבין סיטואציות שהם מדברים עליהן. התמודדויות".
למשל?
"הייתה איזו בעיה לילד בחוץ. משהו שהתחיל בבית הספר והמשיך בבית, חלק מגיל ההתבגרות, אבל הכניס אותי לפינה שלא ידעתי איך להתמודד איתה. לא יכולתי לחשוב על זה בראש צלול כמו שלמדתי אחר כך בסדנה. זה הכעיס אותי ולא ידעתי מה לעשות. לשמחתי, זה קרה יום לפני המפגש הראשון, והמנחה פה נתנה לי את הדרך. בכלל, אנחנו לומדים פה כלים שחבל שלא למדתי לפני הרבה זמן".
מה היה הפתרון?
"היא אמרה שאם אני מזהה את המצוקה של הילד כבר אפשר למצוא לזה פתרון בראש צלול וכמו שצריך. לא חושב שהייתי יודע מה לעשות בלי העצה הזו. זה חשוב גם לילדים. אבא אמור להיות מעורב בחיים שלהם, אמור לתת את הדעה שלו בחיים שלהם, אבא אמור להקשיב. זה לא רק חינוך, זה גם הקשבה. גם אם הוא לא נמצא פיזית בבית".
איך נראים בדרך כלל המפגשים עם הילדים?
"בדרך כלל כל שבועיים לשעה. לשמחתי, היום אנחנו נפגשים בלי הפרדה, בגלל שאני עובד ומתפקד ולא מתעסק בשטויות ולא עושה שטויות. מי שעוזר לעצמו, המערכת כן עוזרת לו. עכשיו אני יודע להקשיב להם, לדבר איתם, משתתף במצוקות שיש להם בחוץ".
לימדו אותך בסדנה איך להתמודד עם שאלה כמו "למה אבא בכלא"?
"על הדברים האלה עדיין לא מדברים, אבל חשוב היה לדבר על זה. מן הסתם הם שואלים, הם כבר לא ילדים קטנים, והתשובה לא פשוטה. קשה לדבר על זה ולהסביר, אבל אני חושב שהכלים שקיבלתי בסדנה יעזרו לי גם בזה. יש דברים שאי אפשר להתחמק מהם", הוא מתרומם באטיות, מחייך מרחוק לבתו ומפטיר, "אחד מהם זה הכלא".
האישה והילדים זה טאבו
"אחת האוכלוסיות שמקבלת הכי פחות עבודה של הורה־ילד זו אוכלוסיית האסירים", אומרת ד"ר קגן. "הרבה פעמים הילדים מגיעים לכלא ואבא קונה להם המון דברים בקנטינה, אבל כשמגיעה השעה לשבת איתם הוא לא יודע מה לעשות. איך שואלים, מה שואלים, איך מדברים. למרות שהם מדברים בטלפון, השיחות רדודות יחסית. הוא לא חי איתם את היומיום. בסדנה הוא לומד, בעשרה מפגשים, איך להיות בתקשורת נכונה עם הילד, איך להציג גבולות, איך לשחק ולתקשר איתו, והכל דרך משחק. חלק מהעניין זה גם להתמודד עם סיטואציות יומיומיות בחיי הילד".
אחת הסיטואציות שהעלתה ד"ר קגן מול האסירים הייתה מצב שבו הילד מדווח שהוא מוחרם בכיתה וסובל הצקות. "מה תעשה?", שאלה את חברי הקבוצה. "התגובה הצפויה", היא מספרת, "היא שיגידו 'אני כבר אראה להם מה זה' או משהו בסגנון, אבל מעניין היה לגלות שרובם ענו: 'מצוין. כבר בגיל צעיר תדע שאין לך מה לסמוך על החברה'. זו תשובה מאוד קשה, שמלמדת על הקושי שלהם בתוך הקשר, ועל זה אנחנו עובדים".
כל אסיר יכול להשתתף בתוכנית?
"רק אסירים ששפוטים למאסר ארוך, שהם הורים לילדים בגילאי שנתיים עד 11, ושהעבירה שלהם לא הייתה פגיעה מינית, פגיעה בילדים או אלימות במשפחה. יש כמובן קריטריונים נוספים, אבל ההצלחה של התוכנית מדהימה ואנחנו לומדים על זה גם מפידבקים של אסירים בינם לבין עצמם, למרות שלדבר על ילדים בכלא זה טאבו. הם מדברים על הכל, כולל על הפשע שביצעו, אבל לא מדברים על הילד ועל בת הזוג, זה מחוץ לכלא ושמור. פתאום אתה מביא אותם ואומר 'עכשיו מדברים על ילדים'. בהתחלה הם מאוד זהירים ומסויגים, ולאט לאט דרך השיטה הם מרשים לעצמם להביא את הילד לחדר. בהתחלה זה רעיונית דרך השיחה, ואחר כך פיזית, פתאום הילד מגיע וזה כבר לא דרך הסורגים. הוא מחבק אותו, משחק איתו. יש אסירים שהילדים שלהם לא יודעים בכלל שהם אסירים. הם חושבים שהם באים למקום העבודה של אבא. היה פה ילד שהלכו אתו ואמרו לו, 'כאן הספרייה של אבא' ו'כאן הקפיטריה' ו'כאן המשרד של אבא', ואבא לובש בגדי עבודה. אנחנו לא מעודדים את זה, חלק מהעבודה היא לצאת ממעגל ההסתרה. ליצור לאסיר מקום בטוח כדי שיפתח שיח אמיתי עם הילד".
אין דרך חזרה
"אני עושה את האיתור הראשוני באגפים", מצטרפת לשיחה סיון כהן, קצינת חינוך בכלא, "כאשר נושא החינוך בכלא מתחלק לפורמלי ובלתי פורמלי. בבוקר יש מרכז חינוך שבו האסירים לומדים מקרוא וכתוב ועד בגרות, ואפילו אוניברסיטה פתוחה. אחר הצהריים יש פעילות בלתי פורמלית, חוגים וקבוצות, ובתוך זה גם תוכנית 'משחקשר', מחזור שני שמסתיים בעוד שבוע".
איך את בוחרת מי ישתתף?
"אני מדברת עם האסירים, מבררת למי יש ילדים על פי הקריטריונים ומבררת רצון ונכונות לפעילות. קציני החינוך למעשה מלווים את הצוות המקצועי שמגיע מבחוץ, כדי לגשר בינם לבין אורח החיים של הכלא. קורים פה דברים שלא קורים בחוץ, זה עולם פנימי שצריך שיהיה מי שיתווך בו. יותר מזה, אחרי שהצוות הולך, אני נשארת פה עם האסיר וצריכה לטפל בבעיות שמתעוררות".
אילו בעיות?
"בהתחלה האסירים לא ממש מבינים מה רוצים מהם, יש המון סימני שאלה. אחרי כמה מפגשים כבר רואים את האור בעיניים, אבל לפעמים ההתחלה קשה. המפגשים מעלים הרבה מחשבות לראש ופתאום האסימונים מתחילים לרדת. הרבה פעמים, אחרי שנגמר המפגש, הם מגיעים עם שאלות, עם קשיים שההורה בחוץ צריך להתמודד איתם לבד, וזה קשה להם. מספיק שהילד לא מסתדר כל כך בגן או שיש לו איזה קושי ללכת לישון בלילה. אנחנו כאן כדי להראות לאסיר שלמרות שהוא בכלא הוא עדיין חלק משמעותי. אנחנו מנסים להסביר עד כמה החשיבות והמשמעות שלו כהורה גדולה בחיי הילד".
אתם לא נתקלים באמירות כמו "יש לי עוד עשר שנים, בשביל מה אני צריך את זה"?
"נתקלים, אבל מסבירים שבעשר השנים האלה או שייבנה קשר עם הילד או שלא ייבנה, ואין דרך חזרה. אנחנו כאן כדי להסביר להם את החשיבות. אתם הורים לכל דבר. ברגע שהם מבינים את זה, רואים עד כמה הם נכונים, עד כמה הם צמאים לכלים לבניית קשר מוצלח ובריא יותר עם הילד".
התוכנית דורשת שיתוף פעולה עם האם בחוץ?
"לא תמיד. הקשר הוא עם הילד, לא עם בת הזוג. חלק מהילדים נמצאים במסגרות שהן לא משפחות נורמטיביות. יש ילדים שמגיעים ממוסדות וממשפחות אומנה, והתוכנית נותנת משהו חשוב לשני הצדדים.
"האבא מקבל את המקום שלו כאבא, והילד זוכה באבא משמעותי בחייו. אם רוצים להחזיר מישהו לחברה בצורה שיתפקד, חייבים לתת לו כלים לעשות את זה. לחזק את הצדדים החיוביים. חשוב לנו שיעבדו על המשפחתיות שלהם, כי בסופו של יום הם חוזרים לחברה, והם צריכים לדעת איך להתנהג גם בחברה וגם בבית, בתוך הקן הפרטי. דבר נוסף שעולה הוא הצורך לשבור את המעגל, לחזק את הדור הבא".