זֶה הֲרֵי לֹא פָּחוֹת מִנֵּס שֶׁהַבֹּקֶר קָם עַל מְקוֹמוֹ
מִתְקַיֵּם וּמַמְשִׁיךְ.
הָאֲדָמָה לֹא רוֹעֶדֶת, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה גַּם שׁוֹטֶפֶת
גַּם סוֹחֶטֶת, הַחַשְׁמַל זוֹרֵם בְּמַסְלוּלוֹ הַחֲשָׁאִי .
הַלֵּב לֹא קָרַס, הַבֶּטֶן לֹא פָּקְעָה
יוֹם חָדָשׁ אוֹזֵר אֹמֶץ וּבָא
עוֹמֵד לוֹ הַכֹּחַ לְצֵאת אֶל הַדֶּרֶךְ
יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת
(אַתְּ זוֹכֶרֶת
וְנִזְהֶרֶת)
"אם תִנתן לי חיית הבדידות" (טל ניצן)
אִם תִּנָּתֵן לִי חַיַּת הַבְּדִידוּת
יִהְיֶה זֶה נָחָשׁ
עָרֹם מִבּוּשָׁה
יִזְחַל אֶל מִטָּתִי בַּחֹשֶׁךְ
יְפַתֶּה בִּלְחִישָׁה
בְּהַבְטָחָה לְחֹפֶשׁ
עַד שֶׁאֶגְחֹן אֵלָיו
אָז
יְנַשֵּׁל אוֹתִי מִכָּל דָּבָר בַּעַל מַשְׁמָעוּת
וְיֵעָלֵם בַּסֶדֶק
אֲנִי רֹב הָאֲנָשִׁים
אֲנִי מְחַיְּכִים לַמַּצְלֵמָה וּמַפְסִיקִים כְּשֶׁהִיא נִסְגֶרֶת
אֲנִי יוֹצְאִים לְמִסְעָדָה טוֹבָה בְּיוֹם הֻלֶּדֶת
אֲנִי מְנַסִּים לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַנָּכוֹן
כִּי הָאֹשֶׁר קָצָר וְהַחֲרָטוֹת אֲרֻכּוֹת
אֲנִי מַאֲמִינִים בַּחַד-פַּעֲמִיּוּת שֶׁל חַיֵּינוּ
וְלָכֵן אֲנִי מְמַהֲרִים
עָשִׂינוּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים
אֲנִי שׁוֹמְעִים בַּחֲדָשׁוֹת וְקוֹרְאִים בָּעִתּוֹנִים
וְלִפְעָמִים שׁוֹתִים קָפֶה עִם אֲנָשִׁים כָּמוֹנִי
אֲבָל בַּלַיְלָה
חוֹלֶמֶת עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים בְּתַכְלִית
מַבְהִילָה אֶת עַצְמִי כָּהֹגֶן
בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא תֵּאַרְנוּ
מתוך הספר "שטחים פתוחים", מאת מאיה ויינברג, שראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי עתון 77. ויינברג היא וטרינרית חיות מחמד ועטלפים. בוגרת בית הספר לשירה של הליקון 2011.