ללכת בלי, להרגיש עם

האם יצרנו גטו ישראלי בניו יורק? האם אנחנו באמת קהילה סגורה של ישראלים שמתרועעים רק עם ישראלים?

השבוע שוחחתי עם חברה מהארץ על הא ועל דא. השיחה נסבה סביב הלימודים שלה, מזג האוויר, המצב הפוליטי בארץ וגם סתם רכילות על אנשים מהתיכון שהתחתנו, נפרדו או העמידו צאצאים. דווקא כאשר סיפרתי לה על תוכניותיי לשבוע הקרוב השתררה שתיקה בצד השני של הקו, ולאחר כמה שניות בהן תהיתי האם אני מדברת אל עצמי, היא סוף סוף הגיבה.

 

״אבל נירית, זה ממש נשמע כאילו כל מה שאת עושה זה רק דברים של ישראלים״, היא אמרה בתימהון, ״אתם הישראלים בניו יורק מתרועעים רק אחד עם השני?״

 

כמובן שמיד הכחשתי. מה פתאום, אמרתי, זה סתם יצא ככה השבוע... ושבוע הבא... וגם לפני שבוע בעצם. אבל זה ממש לא בכוונה. פשוט, את מבינה, גמגמתי, זה יותר קל בעברית - לא צריך לשבור את השיניים. ולפעמים זה סתם צירוף מקרים שכל החברים שלנו ישראלים כי הם היו יכולים גם להיות אמריקאים אבל במקרה פשוט הם ישראלים.

 

מה אני אגיד לכם, אפילו את עצמי לא שכנעתי. וזה גרם לי לחשוב:

 

האם יצרנו - בכוונה או שלא בכוונה - גטו ישראלי בניו יורק? האם אנחנו באמת קהילה סגורה, כמעט אטומה כלפי חוץ, של ישראלים שמתרועעים עם ישראלים?

 

אני זוכרת את היום בו נחתנו בניו יורק. עמוסים במזוודות אחרי טיסה ארוכה שבה לא עצמנו עין כי הכלב לא הפסיק לבכות. מבולבלים וטרוטים מעייפות חיפשנו את הדרך היעילה ביותר להגיע אל העיר כשניגש אלינו אדם מבוגר, חביב, ושאל בעברית צחורה האם אנחנו צריכים הסעה. בחוץ חיכה ואן ההסעות שלו, ובדרך הפקוקה לעיר השיחה קלחה והנהג שלנו נפתח. הוא סיפר על משפחתו וילדיו שמפוזרים ברחבי ארצות הברית, על עסק ההסעות שלו שבו הוא מחזיק כבר 30 שנה, על הפקקים בבוקר והשלג בחורף. ואז הוא סיפר, בחיוך רחב, שגם לאחר כל השנים שהוא חי פה בעיר הוא עדיין לא מדבר אנגלית כל כך טוב. ״מספיק בשביל להבין לאן לנסוע״, הוא צחק, ואני זוכרת שתהיתי ביני לבין עצמי איך זה יכול להיות. איך אפשר לחיות בסביבה דוברת אנגלית, להקים בה עסק, משפחה וילדים, מבלי לדבר באופן שוטף את השפה - גם לאחר 30 שנה?

 

והיום אני דווקא מבינה.

 

ככה זה כשבניו יורק יש אינספור פעילויות לקהל הישראלי: החל ממועדון קריאה בעברית, דרך ההופעות של ליאת ברקו שממלאת אולמות עם אומנים מהארץ, ועד לארוחות שישי, חגים ומפגשים של ישראלים, עשרות קבוצות פעילות בפייסבוק שבחלקן אלפי משתתפים קבועים ופוסטים כל כך תכופים שהם נעלמים מהמסך עוד לפני שהספקת להגיב... הקהילה הישראלית בניו יורק שוקקת היום יותר מאי פעם, גדלה ותוססת, מאורגנת ועסוקה ביצירת ״מיני ישראל״ ממש פה בתפוצות.

 

ואנחנו נסחפים איתה, כי זה הדבר הקל לעשות. כי זה לא רק עניין של מגבלות שפה אלא של תרבות שונה, של בדיחות צבא שלא עוברות וסלנג עברי שאין לו תרגום. וככל שאנחנו נסחפים יותר נדמה לי שאנחנו גם מפספסים ומפסידים את החוויה של ההיטמעות והלמידה, של הכרת השונה וחשיפה למשהו חדש. ואת כל זה אני מתכוונת לשנות באמצעות בריטני.

 

 

בריטני היא החברה האמריקאית הראשונה שלנו, אבל מהסוג האמיתי. לא חברה-מהעבודה או חברה-מהלימודים. כזאת שמתגוררת כל חייה באמריקה, שיערה בלונדיני טבעי ומבטאה אמריקאי מושלם. היא לא יהודיה אפילו קצת ואין לה מושג איפה על מפת העולם ממוקמת ישראל. וזה גם לא משנה לה.

 

פגשנו אותה פעם במקרה במעלית וגילינו שאנחנו שכנים, ומאז אני והיא נפגשות לפעמים ליד חדר האשפה או בחדר הכביסה ומנהלות שיחות ארוכות על עבודה, יחסים, מזג אוויר ושלל שטויות. היא גורמת לי להרגיש קוסמופוליטית, כאילו אני מדובבת את דמותי באיזו סדרה אמריקאית מצליחה. היא הרייצ׳ל ואני המוניקה, היא הבלייר ואני סרינה.

 

וככל שאני מדברת איתה אני מרגישה איך אני משנה את צורת הדיבור, את ההתנהלות, איך אני מכניסה את המילה like למשפטים שלי יותר ויותר. אפילו שיער ראשי החל להצהיב בקצוות והוא חלק יותר מאי פעם ונדמה לי שאולי, רק אולי, אני בדרך להתנתק מחבל הטבור הישראלי הממכר.

 

וכך, אמיצה ואופטימית, ניגשתי אליה יום אחד ושאלתי אם תרצה ללכת לאכול משהו מאוחר יותר. הרגשתי שאני בשלה לקחת את היחסים שלנו צעד אחד קדימה, אל מחוץ לכותלי הבניין, המעלית או חדר האשפה, לבחון האם מדובר בחברות אמת או רק בשכנות טובה. לשמחתי, היא זרמה מיד עם הרעיון ואף הציעה מסעדה ששמעה עליה ביקורות טובות ממש ליד הבית.

 

כל הדרך לשם פטפטנו על שטויות, אני הולכת לידה ברחוב ומרגישה שאנשים שמביטים בנו חושבים שאולי גם אני אמריקאית, שההילה הזו שלה משפיעה גם עליי וגורמת לי לעליצות חסרת דאגות, פטפטת עשויה פלסטיק כאילו אין מלחמה במזרח התיכון והקושי הכי גדול בחיי הוא לבחור את הדיאטה הבאה. נהנתי מהתחושה הזאת, אני חייבת להודות. והיא נמשכה ללא מפריע, חמימה ומשכרת, עד שנעצרנו בפתח המסעדה.

 

״הנה, לפה רציתי ללכת כבר הרבה זמן״, אמרה לי, ״האמת שאני שמחה שנפגשנו כי קצת פחדתי לבוא לפה לבד ולנסות את ה... זה, נו. איך קוראים לאוכל הזה שלכם? הומוס?״

 

״חומוס, חומוס״, נאנחתי. ״קוראים לאוכל שלנו חומוס״, אמרתי והבטתי למעלה לשלט המרובע והחום של המסעדה הישראלית הידועה.

 

‏NiritAlbo@gmail.com