“בישראל הסגנון שאני עושה פחות מפותח. כאן זה סגנון הרבה יותר מוקפד ואמנותי. בארץ זה מתפתח, אבל עדיין הרבה פחות אלגנטי". בן ישראל בקיא בתחום ומחובר גם למה שנעשה בישראל, אבל האמת היא שבכל שנותיו שם הוא בכלל לא חשב שזה יהיה המקצוע שיוביל אותו להצלחה הגדולה.
"אני מגיע ממעוז אביב בתל אביב, מבית אמנותי, ונחשפתי לאספקטים הרבים של אמנות מגיל צעיר”, הוא אומר, “מה שהוביל אותי כילד לבית הספר לאומנויות 'תלמה ילין', שם למדתי אמנות פלסטית. מאוד אהבתי את זה ואת ריקודי העם. עוגות תמיד אהבתי ונהניתי ללמוד מאמא שלי ולטעום את העוגות האיכותיות מסביב, אבל לא התעסקתי בזה”.
במקביל לשירות הצבאי, נחשף בן ישראל לתחום שהלהיב אותו, המחול. "ידיד סיפר לי שהוא התחיל לקחת שיעורי מחול מודרני אצל הרקדנית רינה שחם, החלטתי לנסות ונסחפתי לזה. הייתי לומד בכל אפטר, אפילו שבגילי היה מאוחר קצת להתחיל. התאמנתי כמה שיותר, גם אם זה אומר להצטרף לשיעורים של ילדות בנות 3 עם טוטו". נראה שכמו הרבה דברים שעשה בן ישראל לאורך השנים, גם משהחליט לעסוק במחול, נלחם להגיע הכי רחוק שאפשר. "אחרי הצבא החלטתי לקחת את הריקוד הכי ברצינות. עבדתי עם כריאוגרפים מכל הסגנונות, עשיתי השתלמויות ועבודות והצטרפתי ללהקת בת דור".
אחרי שסימן את ההצלחה בהצטרפות ללהקה הידועה, עבר לקנדה ומקומות נוספים כדי להתמחות בתחום, עד שהגיע בסוף לניו יורק. "הרגשתי שאני צריך ללמוד יותר לעומק, ביסודיות, בכל מקום הייתי מופיע, לומד, מלמד".
ולא פלירטטת אז עם אפייה?
"עוגות לא היו משהו שעסקתי בו, אבל הן תמיד היוו תחנות חשובות בדרך. אני זוכר איך בתור ילד הייתי מתפנק ומגיע לבית קפה ‘לונדון’ בתל אביב ומזמין לי קרמשניט כמו כל הגברות הזקנות מסביב. עוגות תמיד היו הפוגה, מקומות שאני זוכר שהייתי מגיע אליהם במיוחד ליהנות מעוגות טובות. רמת האפייה בארץ הייתה מאוד טובה, לכן אני לא מוכן להתפשר על טעם העוגות, לא רק יופי".
לאורך השנים, מבלי שהתכוון, השתמש בן ישראל בכשרון האפייה שלו כדי לממן את אהבתו למחול. "רציתי ללמוד ולרקוד ולא הייתי עם להקה קבועה, אז כמובן שצריך להתקיים. גיליתי שבכל מקום הכי טוב לי לעבוד באפייה. לקחתי עקרונות מאמא שלי הווינאית, יסודות של משמעת מהצבא והריקוד ויכולתי להשתלב. הכרתי הרבה אמנים שקישרו אותי וככה הגעתי לעבודות בקונדיטוריות. לאט לאט ביקשו ממני כבר עוגות בהזמנה אישית וזה מאוד מצא חן בעיניי".
כשהוא עובד מתוך דירת סטודיו בקומה שישית, עם מקרר מיניאטורי תחת הכיור, הבין רון שעליו לקחת את העניין מעט יותר ברצינות. "התנאים לא היו אידיאלים, אבל הייתי רעב ללמוד ולהשתכלל. הבנתי שחסרים לי כלים והיו לי המון שאלות. הגעתי לחנות מרכזית שמציעה גם שיעורים ופגשתי מורה שהפכה למנטורית שלי, בטי ואן נוסטרנד. הייתי מאוד סקרן ולמדתי שיש דרכים נוספות ללמוד. בהתנדבות. לא רק להגיע לשיעור, אלא לעזור לפני ואחרי, ככה גם מימנתי בסופו של דבר את השיעורים. לפעמים גם הייתי מקבל הזמנות, נוסע לבית של המורה באפ סטייט, לומד מה לעשות עם ההזמנות שקיבלתי וחוזר להכין. למדתי למצוא פתרונות".
כשעוד ועוד הזמנות זרמו, עבר בן ישראל בהדרגתיות מבוקרת לצעד הבא ושכר בלילות מטבח של קונדיטור. "פתאום הבנתי שזה המקום שלי, הצלחתי לקנות אוכל, לשלם שכר דירה. זה יצר באז".
מה היה בעוגות שלך לדעתך שהיה שונה מהשפע המקומי?
"אני עקשן. מעולם לא התפשרתי על טעם. על איכות. אנשים חשבו שאי אפשר להשתמש בעוגת האלה עם קרמים של שמנת ודברים שדורשים קירור. הישראליות שלי תרמה לעקשנות והיום אני מלמד אנשים איך אפשר לעשות את העוגות מהחומרים הכי איכותיים, לא עם שומן צמחי כמו שמקובל כאן. אני כבר 15 שנה מצליח לעשות את זה, עובדה".
העבודה היסודית של בן ישראל היא גם סימן ההיכר שלו. כל עלה מוקפד עד אחרון הגבעולים וכל עיטור יראה בדיוק ולא בערך. "חשוב לי שהעיטורים יהיו אותנטים, מוקפדים ומדויקים. בשביל זה פיתחתי בעצמי גם כלים מיוחדים. עסקתי בפיסול עוד בבית ספר, אז השתמשתי בזה להכין תבניות סיליקון ועוד כלים שעוזרים לי לקבל את התוצאה המבוקשת".
בן ישראל זכה לנסיקה זריזה יחסית בקריירה לא מתוכננת, ובאיזור מגוריו לקח יותר ויותר חלק בפוליטיקה המקומית ובפעילות החברתית. הדבר היחיד שלא הצליח להשיג היה אישור שהייה קבוע. "במסגרת הפעילות הקהילתית שלי פגשתי עורכת דין שלא ממש ראתה סיכוי שאוכל לקבל כאן ויזה, אבל כשבמקרה צפתה בעוגות שלי בתכנית של אופרה ווינפרי, הרימה טלפון והציעה שאגיש בקשה לויזה על סמך סעיף 'כשרון בלתי רגיל'. כל התנאים בשלו, וקיבלתי את הויזה תוך 24 שעות. אז החלטתי שאם קיבלתי כזאת זכות באמריקה, אני הולך לעשות את העבודה הכי טובה שאפשר".
השם הכל כך מזוהה שלך לא הרתיע מעולם?
"האמת שכבר בהתחלה הציעו לי לשנות את השם שלי. כל הרעיונות לכל מיני שמות מסוכרים כאלו נראו לי קטנטנים. גם נזכרתי בסיפור של ש"י עגנון שקראתי בתיכון על מישהו ששינה את שמו וגורלו השתנה. חששתי מזה. אבא שלי ניצול אושוויץ ואחרי המלחמה שינה את שם המשפחה כהנצחה לאביו, ישראל, מכאן השם בן ישראל. לא רציתי לשחק בזה. החלטתי שאם לא יאהבו את זה אני אלך למקום אחר".
נתקלת בהערות או הסתייגות בעקבות השם והישראליות שלך?
"כמובן. בניו יורק זה משהו אחר, כאן יש הרבה יהדות ויהודים. גם בהתחלה כשפורסמתי בעיתונות, ובאופן קבוע בתכנית של מרתה סטיוארט ובמגזינים שלה, לא זכיתי לתגובות על זה. עד שהגיע 9/11. בתקופה ההיא הייתי מקבל מכתבים של שנאה, או מיילים עם קללות. עד היום, בעיקר כשקורים דברים בארץ, אני מקבל תגובות שנאה. אגב, אני סופג תגובות כאלה גם על נישואים חד מיניים, אבל אני מקבל את זה כתזכורת חשובה להערכה של הסביבה שאני מוקף בה. של קבלה ושיוויון. שוכחים כמה זה לא מובן מאליו".
הישראליות גם עוזרת?
"בהחלט. אני חושב שהעבר של בן אדם לא פחות חשוב מההווה ובהרבה מקרים אני משתמש בישראליות שלי, בעקשנות וחוסר הפשרנות. יש לי לקוחות שאני לא נרתע מלסלק. אם מדברים לעובד שלי לא יפה אני מבקש מלקוח לעזוב, לא עושה הכל בשביל כסף. אנחנו הישראלים גם מראש מחכים שידרכו לנו על הרגל, אני חושב מראש שמשהו רע יקרה, נעלב לפני שהעליבו אותי, יש הרגלים ישראלים שצריך למתן".
מתי היה הרגע שהבנת שזו הצלחה?
"יש לי אגו משוכלל ונפוח כי בלי זה אי אפשר. אף אחד לא יעלה על במה בלי שיש לו את האובססיה והביטחון. אבל איכשהו כשדברים גדולים קורים לי, אני מאופק. למשל ב-2007 עשינו את אחת העוגות הכי גדולות שהיו לפלאזה, וכשקיבלתי את הצ’ק הגדול בחיי, ברגעים האלו יש שמחה כזו דווקא שקטה יותר של ענווה. של הכרה במשקל של הדבר".
לאורך השנים זכה בן ישראל למדליות בתחרויות מסביב לעולם, השתתף בתכניות המוכרות, תערוכות נחשבות, עיצב עוגות חתונה למגה סלבס וכיכב במשך 3 שנים בתכניות טלוויזיה משלו ב"פוד נטוורק", בשם "הגאון המתוק".
מה היית ממליץ לישראלים שחולמים להצליח כאן בתחום?
"מאוד קשה להגיע למקום של הצלחה. הכל כאן מאוד יקר, כל הזמן עובדים קדימה. כמו בכל מקום, גם כאן הצלחה לא מגיעה אוטומטית. אני חושב שצריך לזכור לא להגדיר את המטרה 'להצליח'. מעט מאוד אנשים אומרים ‘אני רוצה לעבוד’. מי שרוצה ללמוד, לעבוד, להתמקצע ולהשתכלל כמה שיותר, הוא גם מי שמצליח. עבודה קשה ולהישאר נאמנים לעצמכם, אלו הדברים שירכיבו הצלחה, ובארה"ב הצלחה היא במימדים גדולים מאוד".
גם היום, לרון יש יד בכל עוגה. "הלקוחות האמריקאים בדרך כלל בודקים מסביב בין כמה מקומות, ואוהבים את העבודה היסודית. יש כאלה שרוצים את הדבר הכי חם ויש את מי שרוצים את הקלאסי. אני תמיד מנסה להתאים את העוגה לאירוע, לשמלה, לעיצוב, לסיפור של בני הזוג. הכל עובר דרכי".
בעוד רון כבר עומל על עוגות מעוצבות כשרות לפסח שהוזמנו מבעוד מועד בעיצובים בומבסטיים, יש לו גם שלל רעיונות למי שתוהה כיצד לשדרג את הקינוחים האפורים של חג המצות ולהפוך אותם לכוכבים של הערב הארוך של הסדר.
"בפסח אני עושה טורטים, עם חלבון של ביצה שמקפלים לתוך העוגה. מאחר ואין גלוטן של קמח, כך שאפילו שקדים או אגוזים לא יעניקו יציבות מספקת, העוגה שוקעת במרכז. אני משתמש בשקיעה הזו, ועושה ממנה כמו כלי דקורטיבי. אני לוקח שמנת מוקצפת ופירות יער וממלט את השקע כמו בסלסלה. אפשרות נוספת היא להכין את העוגות הקלאסיות של החג, מוס או עוגה אחרת ולהפןך אותה למעוצבת. אפשר לקחת נייר פרגמנט, לגזור לפסים שתי וערב, לא בהכרח בסדר סטנדרטי, או לגזור איזו שבלונה של משהו שאוהבים, אפשר אפילו להשתמש בצעצוע יפה של הילד. מניחים בעדינות על העוגה ומפזרים דרך רשת קקאו או אבקת סוכר".
בן ישראל מפנה אותנו גם לעמוד שלו באתר של הפוד נטוורק, שם העלה מתכונים רבים אשר מתאימים גם לערב החג. "באפייה בכלל, גם בפסח, גם אני ממליץ להוריד מכמות הסוכר ולהעמיק את הטעמים עם אלמנטים אחרים, למשל עם פלפל חריף. סוכר או שומן צמחי, מונעים מאיתנו להרגיש את הטעמים שמסתתרים בעוגה". אני לא מציע לקשט בפרחים טריים אלא אם הם אורגניים, אבל כן ממליץ על עשבי תיבול. מתוק עובד עם זה מצוין. נענע, מנטה או רוזמרין. אפשר להשתמש בהם טריים או להפוך אותם למסוכרים. טובלים את העלים בחלבון ביצה, מושכים כמו בשניצל, טובלים בגרגרי סוכר, עדיף אחרי שרוסקו במעבד מזון כמה שניות, (לא אבקת סוכר), נותנים לזה לשבת כמה שעות וזה מזדגג".