המילים שבעלך אמר לך בשעת מריבה, הערה שזרק מישהו מהעבודה, הטוקבקים, ההתנפלות בוואטסאפ: בכל מקום שלא נהיה, תמיד יהיו אנשים שינסו לפגוע בנו. האם אנחנו חייבים לתת להם לנצח ולהיעלב? אולי זה בעצם בשליטתנו?
הכתבות האחרונות בסדרה:
תפסיקו להכיל, ותתחילו להיות כנים
למרות המשקעים: איך להתחבר לכולם בשולחן החג
מתי עדינות ורוך הפכו להיות מילים גסות?
לפני מספר שנים כששאלתי את בתי איך היה היום בבית הספר, עיניה הוצפו דמעות. היא סיפרה לי, בקול שבור, שחברותיה העליבו אותה. שאלתי אותה האם מה שהחברות אמרו עליה נכון. היא הביטה בי ואמרה: "לא". "אז למה את נעלבת מהן?", שאלתי "הרי את יודעת שאלה שטויות. למה את נותנת להן כוח?".
הבת שלי היתה אז רק בת 7 וחצי. אנחנו מבוגרים הרבה יותר, אבל את השיעור הזה יכולים ללמוד בכל פעם מחדש: להיעלב זו בחירה. גם אם מטיחים לעברנו מלים קשות, מלגלגים, מזלזלים, מנסים להקטין או לבטל אותנו, אנחנו לא חייבים לקחת את המלים הללו אלינו, להכניס אותן לתוך מערכת העצבים שלנו ולתת להן לנהל את חיינו מעתה ועד עולם.
אנחנו לא מוכרחים לבכות או לכעוס בגללן, ובוודאי שלא לשמור טינה, לשאוף לנקום בהם ולאפשר להם, גם לקרובים אלינו ביותר וגם למי שאנחנו בקושי מכירים, להרוס את חיינו.
להיעלב זה לתת כוח לאחר, ולהיות קורבן. זה לא לקחת אחריות על המרחב האישי שלי אלא לתת לכל מי שרוצה, לפרוץ אליו ולעשות בו כבתוך שלו. מה פתאום? באיזו זכות?
חלק מהאנשים האלה הם אנחנו: מהאמא שלנו התרחקנו, עם החבר הכי קרוב עשינו ברוגז, ואת חייה של האקסית המיתולוגית אנחנו משתדלים למרר ככל האפשר, רק מפני שלא שחררנו את העלבון. רק מפני שבחרנו להחזיק אותו עמוק בפנים ולספר לעצמנו כמה אנחנו צודקים וטובים וכמה הצד השני פוגעני ורע.
אבל את מי שפגע בנו זה לא מעניין. הוא כבר מזמן לא שם. רק אנחנו נתקענו עם המורה מכיתה ז', עם המ"כ מהטירונות, עם הבוס מהעבודה הראשונה, או עם השכן שעזב את הארץ. במפגש הקרוב עם החברים שלנו, שוב נסביר להם בפעם המאה, שהוא הוציא אותי מדעתי, שהיא גרמה לי לבכות, ושאני לא מוכן לשתוק.
אם לא נאפשר לאחרים לפגוע בנו, יהיו לנו בחיים הרבה יותר רגעים של שמחה, חיוכים וקורת רוח. אז תפסיקו להיעלב מכל שטות, ואל תיקחו כל דבר ללב, וכך תחסכו מעצמכם שנים של טינה, כעס ועגמת נפש. זה כל כך מיותר. והחיים קצרים. למה לבזבז אותם סתם?
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת