יהודה קן דרור נפגע במהלך מבצע קדש והלך לעולמו בבית החולים ב-3 בינואר 1957 - כחודש לפני יום הולדתו ה-22. לאחר שגויס למילואים, הצנחן הירושלמי התמיר, נהג בג'יפ אל בשדה הקרב כדי למשוך את אש חיילי האויב ובכך לחשוף את עמדותיהם. הוא נפגע באורך אנוש מהירי אך הצליח לזחול בחזרה אל חבריו ליחידה, שפינו אותו לבית החולים שם אושפז במשך חודשיים עד למותו. לאחר מכן זכה בעיטור הגבורה - העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל. על "מעשה גבורה עילאית שנעשה נוכח פני האויב, תוך חירוף נפש". סיפורו מובא בסרטם של עידן ברזילי ומור ישראלי:
"רצינו להיות איתו בתוך הרכב, ללוות אותו בנסיעתו האחרונה: מה חשב? מה הרגיש? האם הוא ידע שהוא הולך למות?", כותבים ברזילי וישראלי, " בתחילת התהליך חשנו רחוקים מעט מדמותו של קן דרור. הסיפור ישן, לא נותרו קרובי משפחה, ועל אף שניסינו למצוא מידע מעמיק ולפענח את דמותו המסתורית, התחקיר שערכנו העלה רסיסים דלים בלבד. היה מאוד מאתגר למצוא את קן דרור האיש בתוך כל אותם סיפורים.
"נקודות האור היו אוסף של סיטואציות, סיפורים מתומצתים, זכרונות קטנים, רגעים כנים ויפים מפי אנשים שנתקלו בו בדרך וכמעט שלא הכירו אותו. בראש ובראשונה רצינו לשים דגש על שמחת החיים, את הרגעים הקשים בנסיעתו האחרונה בחרנו להציג באופן מרומז. מאחר וסיפור הגבורה סופר לאורך השנים בתקשורת ובמורשת הצה"לית, בחרנו להתמקד באדם שהיה, להביט בו לעומק ולהנפיש אותו ברגעיו היפים והאינטימיים. בתהליך היצירה נתקלנו בקונפליקט בין דמותו המיתולוגית של כגיבור לבין קן דרור האדם, שלא השאיר אחריו הרבה זכרונות, וככל הנראה היה רגיש ועדין שהפך לגיבור בעל כורחו.
גם העיצוב של קן דרור אופיין בצורות עגלגלות וגדולות, כפות רגליו רחבות ומחוברות אל הקרקע, ותנועות הגוף שלו רכות. הצגתו בתוך המרחב האינטימי בגינת קינג דיוויד בירושלים, המרדף אחר הלטאה שהופכת לריצה בתוך יער סוריאליסטי, ההיעלמות בתוך הטבע - כל אלה מסמלים עבורנו את החיות ורגעי השקט שבחיו ואלו הרגעים שהיה לנו הכי חשוב להעביר".