"אני לא חוזר הביתה בלי אור"

הוא מתחקר כל מטייל ישראלי, משרטט מסלולים אפשריים שבהם צעד בנו, מנסה להבין היכן היה כשהאדמה רעדה . אבל גם פטריק אסרף יודע: "אנחנו במלחמה נגד הזמן" . יומיים בחמ"ל הישראלי בנפאל, עם האב שמסרב להיכנע לייאוש

מוצאי שבת. לילה יורד על קטמנדו, אבל פטריק אסרף לא עוצם עין. הוא עדיין רוכן מעל המפות, בוחן עוד ועוד דרכים לאתר את בנו. "אשאר פה כמה שצריך", אומר אביו של אור אסרף, הנעדר הישראלי האחרון בנפאל, בלי טיפה של ייאוש בקולו. "אני אופטימי. מאמין שאור בחיים".

הוא דואג, הוא דרוך, אבל לא נשבר לרגע. שעות יושב האב בחפ"ק שהוקם בבסיס בית־חולים השדה שהקים צה"ל בקטמנדו. משוחח עם מטיילים ישראלים, מנסה לשרטט את המסלול שבו הלך אור, לפענח היכן הוא היה ברגע שבו פערה האדמה את פיה, לצמצם את טווח החיפושים.

החברים יוצאים לשטח

ביום שישי בצהריים סיימו החברים של אור מיחידת אגוז, שהצטרפו אל פטריק לנפאל, לארוז את הציוד ויצאו לשטח כדי לחפש אותו. "תשמרו על עצמכם", חיבק האב את מפקד הצוות. "תחזירו את אור". הקצין ענה מיד: "נחזיר אותו". צוות של יחידת החילוץ וההצלה הארצית יצא אף הוא לאותו אזור, מהכיוון הנגדי. עכשיו, במובנים מסוימים, הוא מסתכל גם על הצעירים האלה כאב. "אני דואג להם", הוא מודה אחרי צאתם לדרך. "אני לא רוצה שהם ייפגעו. הם לחמו איתו, הם נפצעו איתו, ועכשיו הם חדורי משימה ­­— להחזיר את אור הביתה".

בערב, רגע לפני ארוחת שישי, פטריק עוד יושב בחפ"ק האיתור. זמירות תפילת ההבדלה שמתנגנות ברקע מתערבבות בקולות הקשר. גם אחרי הארוחה הוא לא מצליח להתנתק אפילו לרגע מהמולת החיפושים. "אני לא חוזר הביתה בלי אור", הוא מתעקש. "מאמין שהוא נמצא איפשהו. יש עדויות על אנשים שהסתתרו במערות ויצאו אחרי כמה ימים. יש עדויות על אנשים שהסתתרו בכפרים מבודדים. דווקא ככל שהזמן עובר, נקבל אולי עוד עדויות של אנשים שראו אותו".

בארבע לפנות בוקר מתארגנים עוד שלושה חברים של אור מאגוז לצאת לדרך. הפעם הם מצטרפים לצוות חילוץ של משלחת "איחוד הצלה", זק"א ועמותת פירסט, שפועלים בתמיכת קרן ישראלייף.

החברים מלאי אמונה. "אנחנו אופטימיים, נעשה הכל כדי למצוא אותו", מבטיח אחד מהם. אבל גורם אחר בצוות ההצלה מעז לבטא בקול רם את האמת הפשוטה, הבהירה, שמטילה צל תמידי על מאמצי החיפוש: "הזמן הולך ואוזל".

המסוק שלא הגיע

שבת. אחרי שהתעדכן בנעשה בשטח, פטריק אומר שהעניינים לא הלכו חלק לצוות שיצא בצהרי היום הקודם. "הם התארגנו, צוות של שישה אנשים עם הציוד, ויצאו ברכב למרחק של שלוש שעות נסיעה", הוא מסביר. "המסוק היה אמור לקחת אותם לאזור בבוקר, אבל הבוקר הפך לצהריים". רק אחרי הפעלת לחץ גדול על הגורמים בשטח, הצליח הצוות להגיע בסופו של דבר לאזור הכפר שמעל מלון ה"למה". "יש שם תחנת משטרה שממנה הם ירדו ברגל לכיוון הכפר במבו. שם הם מתחילים בסריקות אחרי אור".

המאמץ לא נגמר במשלחות החיפוש. האב לא מוותר על אף רעיון, שלא יחמיץ בטעות בדל הזדמנות להגיע אל התשובות אותן הוא מחפש. במהלך הבוקר הוא צייד מתנדבים ישראלים, צעירים שחולצו בימים הקודמים, לשדה התעופה בקטמנדו חמושים בתמונתו של אור. "יש שם טלפון ליצירת קשר, כדי שאם יש מישהו שנקלע לקטמנדו והוא בדרך החוצה הוא יוכל לפנות אלינו מיידית".

פטריק הוא השליח לחזית. את החמ"ל המשפחתי בארץ מפעילה אורית, אמו של אור. "היא חזקה לא פחות ממני", הוא אומר. "עומדת על הרגליים, לא מאבדת תקווה, מחזיקה את הבית, את הילדים. אורית שלחה אותי למשימה הזאת, אבל לא הייתי צריך הוראה ממנה — את הצו שמונה להתייצב פה רשמתי לעצמי לבד".

גם לו ברור שבכל יום שחולף המאמץ נעשה קשה יותר; הסיכויים פוחתים. "זו מלחמה כנגד הזמן", מודה פטריק. "אני יודע שכל מי שיוצא לשטח מסכן את עצמו, זה אזור מאד מסוכן, עדיין כל הזמן יש הידרדרויות של סלעים. אני גם מבין שהנוכחות הצבאית שלנו כאן היא לא לתמיד, וזה מרכיב מאוד משמעותי בחיפוש".

הצוותים בשטח שבו נערכים החיפושים דיווחו אתמול כי באזור התרחשו מפולות בוץ וסלעים, וקיים חשש שחלק מהמטיילים נקברו תחתיהן. המחלצים לציוד מיוחד לצורך המשך החיפושים ויגבשו היום תוכנית פעולה.

ובכל זאת, האמונה גוברת על הייאוש. "יש הרבה אנשים שחושבים על אור", אומר האב. "ישבה כאן חברה של אור שהגיעה מפוקרה. היא פעילה מאד בשבט של הצופים בלהבים, והיא מספרת על חניכים שלא מפסיקים להתקשר, לשאול, להתעניין באור. זה מאוד מחמם את הלב. אכפת להם. אור נגע בהמון אנשים במהלך החיים, כולם אוהבים אותו. אנחנו רק רוצים שזה יימשך".