חייבים לנתץ אחת ולתמיד את החיבור המיותר ולעתים המזיק, בין חברותא אפקטיבית בעבודה לבין בילוי משותף מחוצה לה. מה הקשר ביניהם? אין. המתאם המלאכותי בין הדברים נובע מתפיסות שגויות של מנהלות משאבי אנוש, המתפקדות כפקידות פלוגתיות במקום כנשות מקצוע אמיתיות, השמות את הדגש על ההיבט הרגשי-חברתי בעבודה, במקום זה המקצועי, האתי והפוליטי.
לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי בערוץ קריירה:
אחריהן נגררים מנהלים ומנהלות אימפוטנטיים, שאינם יודעים ליצור צוות אפקטיבי בעבודה וששים לפתרון, שהוא אמנם יקר כספית, אך זול מקצועית. לכן יש להפסיק לאלתר את מרבית "ימי הכיף", שחלקם ממש לא כיף לעובדים רבים. יתרה מכך, עבור רבים, ימי "כיף" מסוגים מסויימים, שיפורטו להלן, אף מהווים מקור למתח במקרה הטוב, והתפרצות של כאבים עמוקים עד כדי תחושת השפלה של ממש בפני הקולגות במקרה הרע.
כתמיד, בעבודה ובחיים כאחד, גם אם הכלי הוא ראוי במהותו ואף עשוי להתאים בנסיבות מאד מסויימות, הרי ששימוש שגוי בו, מבחינת מטרה, תוכן והקשר – סופו להזיק יותר מאשר להועיל. הנה 7 העקרונות המנחים בנושא ימי כיף:
"יום כיף" אמור להתקיים, אם בכלל, במסגרת הרווחה הארגונית ולא במסגרת פיתוח הצוות. כלומר מדובר על כל פעילות שהיא בבחינת בונוס או צ'ופר לצוות, ללא מטרות צוותיות או מקצועיות מוגדרות. מטרות כאלה עשויות להיות מושגות לעיתים, אך כתוצר לוואי משמח. הן אינו המטרה של יום כיף ואסור להן להיות כאלה.
יתרה מכך, לעתים, דווקא חברותא חזקה במיוחד פוגעת בעבודה, גם בהיבט היעילות (בזבוז זמן) וגם בהיבט האפקטיביות (השגת היעד). מרוב "התקשקשות" על עניינים אישים, ו"צחוקים עם החבר'ה", המשימות לא זזות, וקונפליקטים בינאישיים סביב ביצוע אותן משימות, כמו גם בעיות מקצועיות הקשורות בהשלמתן, מטואטאים אל מתחת לשטיח כדי לא לפגום באווירה הטובה.
מובן שגם צוות בו איש אינו יכול לשאת את רעהו ואינו מדבר עמו אינו אפקטיבי. שני מצבי הקיצון אינם ראויים באותה המידה, מבחינה ביצועית. אם המצב הוא קיצוני שלילי, ים כיף לא יפתור את הבעיה, אלא עלול דווקא לייצר יתר ציניות וחוסר אמון ביחסים עם ההנהלה ובין חברי הצוות לבין עצמם. ואם המצב הוא קיצוני חיובי (לכאורה חיובי, כאמור) הרי שיום כיף רק יחמיר אותו ויעצים את הבעיה הביצועית.
בכל מקרה, מבחינה ביצועית, תפוקתית וגם "סתם" אנושית, הרבה יותר גרוע מצוות קורקטי - אך מתקתק הוא צוות צבוע ונוטף דבש של אינטימיות מעושה.
בשום אופן אין ללחוץ על השתתפות כזו. במקום זאת, יש לברר מהי סיבת ההתנגדות. אם היא עניינית – לתת לה לגיטימציה. ב"עניינית" אין הכוונה לצורך בהמצאת תירוץ קביל על-ידי העובד בדמות: יש לי אירוע משפחתי, אשתי/בעלי/הילד חולה וכדומה - אלא, ההכרה וההדגשה שהדבר אינו פוגם באופן בו ייתפס העובד, כפי שפורט בסעיף הקודם.
פה נדרשת מנהיגות אמיתית ודוגמא אישית מם המנהל/ת. ואם חלק משמעותי מן הצוות לא מתלהב – ראוי לשקול את כל העניין מחדש. כמובן יש לברר ולוודא שרצון לזמן אישי הוא הסיבה האמיתית, ולא סיבה נסתרת אחרת. אם סיבה כזו קיימת – כמובן שיש לטפל בה ניהולית.
בנוסף, פעילויות עם בני או בנות זוג לרוב מכאיבות מאוד לכאלה שרוצים להיות בזוגיות אך אינם מצויים בה באותה העת, ולאלה שמאושרים ביחידנות שלהם (ויש רבים כאלה) הן פשוט משעממות להחריד. חייבים לקחת זאת בחשבון בתכנון יום הכיף, ולכך בדיוק מתייחס הסעיף הבא.
אסור באיסור חמור ליזום פעילות העלולה לחשוף את המשתתפים לקשייהם או פחדיהם הגדולים ביותר כאשר מדובר ביום כיף - להבדיל מ-Outdoor Training, שם חשיפה כזו וההתמודדות עמה היא בדיוק המטרה. הסיבה לכך היא שפעילות שכזו עלולה להציגם בפני קולגות, כפיפים וממונים באופן שהוא לא עקבי או אף הפוך לחלוטין מן הדימוי המקצועי שלהם בעבודה, כך שמבלי להתכוון לכך - תיווצר השפלה של ממש.
כך, למשל, יש להיזהר מאוד עם הפעילויות הבאות:
א. כאלה המחייבות כושר גופני מעל הממוצע: צעדה במדבר למיטיבי לכת, טיפוס על המצדה בשביל הנחש.
ב. מינֵי אקסטרים: צניחה, ריחוף, סנפלינג, בנג'י.
ג. לעולם לעולם ל-ע-ו-ל-ם לא ים או בריכה! עם כל הלחץ החברתי המופנה בעיקר לנשים בענייני הגוף, לדרוש מעובדת או מנהלת לעטות על עצמה בגד ים בהקשר שהוא, אחרי הכל, הקשר של עבודה, כאשר ממרום מומחיותה המקצועית או האסרטיביות הניהולית שלה היא מופשטת, מילולית, למעין מבחן של דוגמנות, זה פשוט שילוב של התעללות ואפליה מגדרית. כן, כידוע, גם הכוונות הטובות ביותר עלולות להוביל לגיהינום - אז בואו נוודא שנתעל אותן לכיוון השני.
הכותבת היא מנכ"ל BossProblem יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית