לעולם לא תצעד לבד, מלך / טור

סטיבי ג'י הוא אחד המוהיקנים האחרונים בעולם הקפיטליסטי שהסמל באמת חשוב להם. הערב (19:30) ניפרד אולי לא מהשחקן הגדול ביותר בתולדות ליברפול, אבל מהאדם הגדול ביותר שצמח בו. נדב צנציפר על הופעת הפרידה של סטיבן ג'רארד

"קצת מצטער עבור חבריי לקבוצה ומתנצל אם גזלתי מהם תשומת לב". זה בדיוק המשפט שמשקף יותר מכל את סטיבן ג'רארד שיעלה הערב (ש', 19:30) בפעם האחרונה על כר הדשא באנפילד, לקראת המעבר ללוס-אנג'לס.

 

כיאה לחבר במסדר האימפריה הבריטית, גם רגע לפני שהמסך יורד על אחד השחקנים האנגלים הגדולים ביותר במשחק מול קריסטל-פאלאס, הוא נשאר ג'נטלמן. אתם מבינים, כל התקשורת הבריטית רודפת אחריו בראיונות בלתי פוסקים בימים האחרונים, כל אחד מ-45,362 הכסאות באנפילד יהיה מפוצץ ואותו מעניין שגזל תשומת לב מחבריו, שאף אחד מהם לא מתקרב לסטטוס שלו.

 

 

נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה משחק ליגה, שלא קובע יותר מדי מול קריסטל-פאלאס עלה 2,500 פאונד?! כן, זה הסכום שרץ באתרים השונים אצל הספסרים, רק כדי להיות חלק מאחד האירועים המרגשים של השנים האחרונות, לראות מקרוב כיצד הילד שהגיע למועדון בגיל שמונה, עוזב אותו בגיל 34.

 

תהיה זו ההופעה ה-709 של סטיבי ג'י, אחד המוהיקנים האחרונים בעולם הקפיטליסטי שהסמל באמת חשוב להם. אולי רק טוטי מרומא יכול להתווסף לקטגוריה הזו מבין השחקנים הפעילים. כל שאר עונדי הסרטים, יעזבו בכל רגע נתון למקום עם כסף גדול יותר, לא ג'רארד.

 

 

אוהדי ליברפול מסיימים עונה בינונית מאוד. העזיבה של לואיס סוארס לברצלונה, סיום העונה בליגה האנגלית מוקדם מהצפוי, חוסר היכולת להעניק לג'רארד להיפרד עם תואר של גביע לפחות והדחה מוקדמת מליגת האלופות על ידי באזל הקטנה. אבל שנת 2014/2015 תיחקק בסופו של דבר כעונת הפרישה של ג'רארד, לפני המעבר לבית ההבראה בקליפורניה.

 

ויש גם כתם

הוא מסיים עם כתם את הקריירה באנגליה. יש לו שני גביעים, יש לו את "ערב איסטנבול הגדול" עם המהפך בגמר ליגת האלופות על חשבונה של מילאן, הוא זכה בגביע אופ"א והוא השלישי בטבלת שיאני ההופעות בנבחרת האנגלית אחרי בקהאם ופיטר שלטון. אבל ג'רארד לא הגיע לארץ המובטחת, הוא מעולם לא זכה בתואר האליפות. הוא יכול היה להצטרף לכל קבוצה שעשתה זאת, אבל העדיף לטבוע באפרוריות של ליברפול, פשוט נפל על העידן הלא טוב.

 

 

המלחמה הגדולה של ג'רארד בימים האחרונים היא לנסות להימנע מדמעות עם סיום המשחק הערב. הוא לא רוצה להיות כמו ג'יימי קראגר, דמות המאצ'ו חשובה לו. כשאוהדי צ'לסי מולם כבש במחזור האחרון הקניטו אותו עם איורי ההחלקה ההיא שגזלה לו את האליפות בשנה שעברה, ולאחר מכן מחאו לו כפיים, הוא אמר שלא מזיז לו, שמבחינתו יש רק את אוהדי ליברפול, מלך.

 

הוא סיפר השבוע שהחלום שלו כילד היה לשחק בליברפול והערב הוא כבר יסגור כמעט 17 שנה בקבוצה הבוגרת. בצניעות שלו הוא לא הסכים שהוא אגדה, רק איש עבודה והזכיר שלושה אירועים: איסטנבול כמובן, הדרבי נגד אברטון והשער נגד אולימפיאקוס בדרך לזכיה בצ'מפיונס.

 

האקדמיה שיצרה שחקנים כמו פאולר, מקמנמאן, אואן, קראגר ואותו כמובן, זו שהפיקה שחקנים כמו ג'ורדן איבה וראחים סטרלינג עכשיו, עוד תספק שחקנים גדולים לקבוצה הבוגרת. אבל הערב ניפרד אולי לא מהשחקן הגדול ביותר בהיסטוריה של המועדון, אלא מהאדם הגדול ביותר שצמח בו. מהווינר בקבוצה הלוזרית, מהמנהיג הטוטאלי, מהאדם הנאמן ביותר שגדל אי פעם במרסיסייד.

 

לעולם לא תצעד לבד, מלך.