לפני כמה שבועות היה יום השנה לפטירתה של סבתא טילה שלי. בשנים האחרונות אני נמנעת (למורת רוחה המוצהרת של אמא שלי), מלהשתתף בטקסי האזכרה השנתיים בנחלת הקבר המשפחתית הצפופה בבית העלמין בכפר סבא. לא רק כי אין לי זמן, חשק או מידה של הזדהות עם הטקסים האלה, אלא מתוך ידיעה שסבתא שלי, שהיתה אחד האנשים הקרובים והיקרים לי ביותר, נמצאת איתי בחלק כל כך נכבד מהיומיום שלי, עד שאין לי שום צורך בטקסי זכרון יזומים סביב לוחות אבן קרירים.
כבר תשע שנים היא לא איתנו, ובכל זאת היא נמצאת איתי כל הזמן. היא נמצאת איתי כשהנסיכה שלי מבקשת סיפור לפני השינה, ואני נזכרת בקולה הצלול מזמר באוזניי שיר ערש ענוג בעברית או ברומנית. היא נמצאת איתי כשאני קוטפת קלמנטינה חצי בשלה מהעץ, ונזכרת בגן העדן על דונם בכפר סבא שהיה החצר שלה ושל סבא. היא נמצאת איתי כשאני גוררת עגלה לשוק, ואני נזכרת איך הייתי מתלווה אליה לקניות במושבה.
היא נמצאת איתי כשהנסיכה שלי מבקשת ממני לעשות לי תסרוקות בשיער, ואני מסרבת בחוסר סבלנות ונזכרת איך היתה מרשה לי לסרק את שיערה החלק, הארוך והמאפיר ולקלוע בו צמה עבה. היא נמצאת איתי כשהילדים שלי חולמים לעבור לגור בבית הקטן של סבא וסבתא במושב, ואני נזכרת איך כילדה אהבתי את הבית הישן שלה ושל סבא יותר מאשר את זה המודרני שגדלתי בו ונשבעתי שכשאגדל אעבור לגור בו עם ילדיי.
היא נמצאת איתי בכל פעם שאני מכינה עוד עוגת יומולדת שחומה, וחושבת איך חגיגת יומולדת לא היתה חגיגת יומולדת בלי עוגת השוקולד שתי שכבות שלה שאף אחד, גם לא אמא שלי, לא יודע לשחזר. היא נמצאת איתי כשאני אוכלת דג מלוח עם הרבה שמנת, או מורחת פרוסת לחם טרי בחמאה. היא נמצאת איתי כשאני ממלאה באוכל שלי צלחות פרחוניות מחרסינה דקה, שפעם מזגה לתוכם את אחד המרקים האהובים שלה ולצלחת שלי הגניבה גם עצם מלאת מח, שכולם חשקו בה אבל רק אני זכיתי בה כל פעם מחדש, יחד עם זר הפטרוזיליה השלם שהניחה בראש הסיר. היא נמצאת איתי כשאני רוקחת ריבה במטבח, ומשתוקקת בכל מאודי לטעימה אחת קטנה מריבת הוורדים המופלאה שהכינה מפרחים שפרחו לה בגינה.
יותר מהכל היא נמצאת איתי בהתקרב חג השבועות, כשאני נשבעת שהשנה אשחזר את כיסוני הבצק השמנמנים שמילאה בגבינה, הרתיחה במים והגישה עם הר של שמנת חמוצה וגרגירי סוכר. כי הכיסונים האלה היו משהו לחלום עליו שנה שלמה, משבועות עד שבועות, והם הטעם החזק הטוב ביותר של ילדותי.
גם השנה לא אתפנה כנראה להכין את הכיסונים של סבתא טילה. אמא שלי הבטיחה להכין אותם לארוחת החג, כך שיש למה לצפות. בינתיים אני מתנחמת בבצק פריך וחמאתי, מחוזק בקצת פרמזן, שעוטף עגבניות מגי קטנות, עגלגלות, מוצקות, אדומות ומתוקות מאוד. הן מתקרמלות בתבנית עם קצת חמאה ובלסמי סמיך, מתעטפות בשמיכת בצק ונשלחות להתאחד בתנור.
המרכיבים:
לבצק:
1+3/4 כוסות קמח
120 גרם חמאה קרה מאוד, חתוכה לקוביות
קורט מלח
1/4 כוס גבינת פרמזן מגוררת
3 כפות מים קרים
לעגבניות:
12-14 עגבניות לא גדולות (או פחות, או יותר, תלוי בגודל התבנית או המחבת), חצויות לרוחבן
30 גרם חמאה רכה
2 כפות שמן זית
2 כפות חומץ בלסמי מיושן וסמיך
6-8 עלי מרווה
קורט מלח
אופן ההכנה:
חג שמח. בשנה הבאה מבטיחה שיהיו פה כיסונים!
עוד מאפים טעימים שכדאי להכין לקראת שבועות: