זמיר (כן, זהו שמה המקורי), נולדה בארץ למשפחה מוזיקלית שעודדה מילדות את כישרונה. "אבא שלי כל הזמן שר בבית, יש לו קול נהדר. אני מקווה יום אחד להקליט איתו דואט".
הוריה של זמיר זיהו בה את הכישרון המוזיקלי עוד כשהיתה ילדה קטנה והתעקשה לנגן בפסנתר. בגיל שש היא כבר קיבלה פסנתר ימהה הביתה ומורה פרטית. בגיל 16 היא למדה לשיר אופרה, בשנת 1995 היה לה שיר שהתמודד בתחרות שיר השנה ובשנת 1998, השתתפה בפסטיגל. בגיל 17 היא הוציאה ארבעה סינגלים שהושמעו ברדיו, שירים שהלחין לה רוני רועה, אבל כל זה עדיין לא עזר לה להתקבל ללהקה צבאית.
איך זה יכול להיות?
"אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה. אין לי תשובה לכך עד היום. אבל הסתכלתי על זה בצורה חיובית, אני מגיעה ממשפחה מאוד פטריוטית ורציתי לשרת שירות צבאי אמיתי. היום, להקות צבאיות הן לא מה שהיו פעם. היום זה להופיע כמו בצוות הווי ובידור. זה כאילו שירות, אבל לא שירות אמיתי. למזלי, המפקדת שלי בצבא היתה מאוד תומכת וכשהייתי צריכה לצאת לראיון ברדיו או הופעה, היא היתה מאפשרת לי ללכת ולפעמים אפילו מגיעה איתי להופעות. שמתי את הקריירה בצד בזמן שירותי הצבאי ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות ואני שמחה שעשיתי את זה".
מה עשית אחרי הצבא?
"נרשמתי ללימודי מוזיקה בבית הספר רימון, האקדמיה במוזיקלית ברמת השרון”.
יצא לך שם מתאים בול.
"זה שמי מלידה. לכל המשפחה שלי בארץ קוראים זמיר, אבל כל המשפחה כאן, המתגוררת בבוורלי הילס, מכירים את המשפחה שלי כראשן זמיר שמשמעותו בפרסית: האור שמבפנים".
ללוס אנג'לס היא הגיעה מספר פעמים בשלוש השנים האחרונות, באה וחזרה, עד שלפני שנה וחצי הגיעה עם ארוסה, דותן עומר, יזם וממציא פטנטים והתיישבה איתו ברודנדו ביץ'. השניים הכירו בזמן שדותן שימש כמנהל הפקה של קדם האורוויזיון והיא היתה אחת המתמודדות. "היתה בינינו כימיה מיידית”, מספר דותן, "אבל חיכינו עד שהפרוייקט יסתיים ואז שלחתי אליה ברכת חג שמח ומשם זה התגלגל”.
"למעשה, היה לו קשר טוב עם אבא שלי”, נזכרת זמיר בחיוך, "אבא שלי תמיד מלווה אותי בקריירה שלי והוא הצטרף אלי לחזרות לקדם האירוויזיון וכך הכיר את דותן. היו להם שיחות נפש בזמן שאני הייתי בחזרות. בסוף לא זכיתי ולא הצלחתי לייצג את ישראל באירוויזיון, למרות שבדעת הקהל דווקא זכיתי במקום הראשון".
מצויידים בברכתם של ההורים, המריאו השניים ללוס אנג'לס במטרה להצליח בגדול. בארץ הם אומרים, צריך קשרים ופרוטקציה על מנת להצליח באמת והם לא רצו לשחק את המשחק הזה. מאז שהגיעו לל.א מופיעה זמיר בפני הקהילה היהודית אמריקאית ועובדת על אלבומה החדש הכולל טקסטים מהמקורות, להם היא כתבה לחן חדש, מעין שילוב של מוזיקה אתנית ומערבית.
כשהיא לא עובדת על האלבום, היא משמשת כחזנית של בית תשובה המשמש גם כמרכז גמילה ובית כנסת. "זהו מקום מדהים. מגיעים לשם גם משפחות שאין להם שום דבר עם נושא הגמילה והם מתפללים שם ביחד לצד אנשים שנגמלו מסמים ואלכוהול. בית תשובה מנסה לשלב אותם בקהילה. הם מגיעים לשם לאחר שעברו כבר את הגמילה הראשונית ובכל שנה הם חוגגים מעין יום הולדת שמציין את שנת הגמילה, הראשונה, השניה וכו'".
אז את ממש חזנית, הלכת ללמוד?
"אני מתכוונת להתחיל ללמוד את לימודי החזנות באוניברסטה ליהדות AJR (במחלקת הרבנות – א.א). כששאלו אותי אם יש לי תואר חזנית לא ידעתי בתחילה על מה הם מדברים, כי בארץ זה לא מקצוע, זה נעשה בהתנדבות. סבי היה חזן, שליח בציבור והוא עשה את זה בהתנדבות, ואילו כאן מדובר במקצוע לכל דבר. האמת שבחיים לא חשבתי שאהיה חזנית, אבל שנינו מגיעים ממשפחות מאוד שורשיות וציוניות ותמיד הייתי רוחנית וקרובה לדת".
את זמיר אני פוגשת בבית המלון ארבע העונות בבוורלי הילס בהופעה במסגרת מסיבת הספונסרים של פסטיבל הסרטים הישראלי. בעלי המלון בוורלי ורוברט כהן, התיידדו מאוד עם הזוג הצעיר והזמינו אותם להופיע באירוע. "הם אנשים מאוד חמים, הזמינו אותנו אליהם לחגים ואותי להופיע באירועים”, מספרת זמיר, ”אני מופיעה בעיקר בפני הקהילה היהודית אמריקאית והיא קיבלה אותי בהרבה אהבה, במיוחד קהילת בית תשובה. דבר ראשון שהם אמרו לי היה: איזה כיף לשמוע את השירים בעברית נשמעים כמו שהם צריכים להישמע. זו קהילה מאוד מחבקת".
ומה עם אופרה? למדת הרי שירה אופראית.
"הייתי מאוד רוצה להופיע באופרה. בינתיים, אני שרה אופרה מודרנית, כמו השירים של אנדריאה בוצ'לי והמטרה העיקרית שלי עכשיו הוא להוציא את האלבום החדש ולהביא את המוזיקה שלי בפני הקהילה היהודית ובכלל האמריקאית".
