פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
בת 59, שעבדה במשך 27 שנים בבנק לאומי, ערכה בשנות ה-90 הסכם משכון פיקטיבי עם נושים, בהם אביה המנוח, וגזלה מהם כספים שלא כדין. בעקבות מעשיה הוגשו נגדה שני כתבי אישום, ובשנים 1999 ו-2007 הורשעה ונדונה לעונש מאסר בפועל.
לאחר שהורשעה יזם אביה הליך פשיטת רגל שבמהלכו הוגשו נגדה חמש תביעות חוב על סכום של כשלושה מיליון שקל. בצו שהוצא לכינוס נכסיה נקבע כי עליה לשלם מדי חודש סכום של 250 שקל, ובנוסף, המנהל המיוחד שמינה בית המשפט מכר את הרכוש שכינס בשווי של מאות אלפי שקלים, וחילק את הכספים שהצטברו בין נושיה.
תשע שנים לאחר מתן הצו, במסגרת פרויקט משותף של כונס הנכסים ובית המשפט – שמטרתו להביא לידי סיום תיקי פשיטת רגל ישנים – הגיש הכונס בקשה להפטר החייבת מחובותיה. הנושים התנגדו בתוקף בטענה ששחרורה מחובותיה הוא בעצם הענקת פרס לחייבת שהונתה אותם בחוסר תום לב משווע.
החייבת טענה מנגד שמילאה את חובה לחברה כאשר ישבה בכלא, וכיום היא חיה עם אמה הקשישה, ללא ילדים או רכוש.
במהלך הדיון דרשו הנושים לקבל את רכושו של אביה, שבינתיים הלך לעולמו, בטענה שהיה שותף עמה בקנוניה. הם ציינו כי עוד ב-2007 הם ביקשו מהמנהל של נכסי החייבת לפעול בנדון, אך הוא לא עשה זאת.
השופט איתן אורנשטיין תמה מדוע הנושים נמנעו במשך זמן כה רב להעלות טענה זו, ומשלא זכה לתשובה עניינית, קיבל את דברי המנהל שטען כי חקר את הסוגיה, ולא מצא ראיות לכך שהאב קיבל כספים שלא כדין מבתו. כמו כן קיבל השופט את טענות החייבת לגבי נסיבות חייה, והתחשב בכך שעמדה בצו התשלומים כסדרו, וכן בסכומי הכסף הניכרים ששולמו לנושים.
השופט דחה את טיעוני הנושים שלפיהם מתן הפטר יהווה פרס על התנהגות בחוסר תום לב, שכן במקרה כזה, שבו הליך פשיטת הרגל נפתח לפי בקשה של נושה (האב) כבר נקבע בהלכה של העליון כי אין לתת משקל להתנהלותו של החייב.
השופט הבהיר שהליך פשיטת רגל נועד ככלל לשתי מטרות עיקריות: האחת - לכנס את כל נכסי החייב ולחלקם בין נושיו בצורה שוויונית ובהתאם לסדר הנושים, והשנייה, לתת לחייב הפטר או לאשר הסדר שלו עם נושים.
לפיכך, ולאחר שבחן את מכלול הראיות, הכריז השופט על החייבת כפושטת רגל והעניק לה הפטר מחובותיה לנושים.