"אבני הסליחה": פרק מספר

שגעון "אבני הסליחה" סוחף את האומה: שקיקי בד קטנים, המכילים שתי אבנים קטנות ועגלגלות ושתי בקשות פשוטות - לסלוח למישהו ואחר כך לבקש סליחה ממישהו אחר. איך זה משפיע על האנה פר, בחורה שכביכול יש לה כל מה שצריך בחיים? פרק מספרה של לורי נלסון ספילמן לקריאה באתר "עברית"

להאנה פר יש כל מה שצריך בחיים: היא צעירה מלאת יופי וחינניות, מנחת טלוויזיה פופולרית בניו-אורלינס, ובת זוגו של ראש העיר החתיך והמצליח. אבל מתחת לעטיפה המבריקה הזאת מסתתרים סוד אפל, קרע כאוב ובעיות עבר שמעולם לא נפתרו.

 

• רוצים לקרוא את "האיש שרצה לדעת הכל" בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
• ל"אבני הסליחה" בגרסא הדיגיטלית: היכנסו לכאן
• ספרותק'לה - כל מה שחדש בעולם הספרות

 

עד שיום אחד סוחף את האומה שיגעון "אבני הסליחה": שקיקי בד קטנים, המכילים שתי אבנים קטנות ועגלגלות ושתי בקשות פשוטות - לסלוח למישהו ואחר כך לבקש סליחה ממישהו אחר.

הכלי הפשוט והמתוחכם הזה מאלץ את האנה להתמודד עם הדברים שניסתה להסתיר מעצמה ומן הסובבים אותה, והיא נאלצת לצאת למסע נפשי מטלטל, שבמהלכו תבחן מחדש את יחסיה עם כל הקרובים לה - וגם עם עצמה.

 

"אבני הסליחה" הוא רומן על אשמה, על תיקון ועל אומץ לב. בכתיבה כנה הוא חושף את המחירים שאנו משלמים על טעויות העבר, ומזכיר שלפעמים הכי קשה לנו לסלוח לא לאחרים, אלא דווקא לעצמנו.

 

לורי נלסון ספילמן היא סופרת אמריקנית. רומן הביכורים שלה, "רשימת המשאלות", היה רב-מכר בינלאומי. אבני הסליחה הוא ספרה השני.

 

פרק ראשון

כל העניין נמשך מאה שישים ושלושה ימים. כן, פעם הסתכלתי ביומן שלי וספרתי. ועכשיו הגברת הזאת גם כתבה ספר. לא ייאמן. ועוד נהפכה לכוכבת - למומחית בהתנצלויות ובסליחות. ממש בדיחה! אני מסתכלת על התמונה שלה: היא עדיין נראית חמודה, עם תספורת קצרצרה ואף קטנטן. אלא שעכשיו החיוך שלה נראה אמיתי, והעיניים כבר לא לועגות. ובכל זאת הלב שלי דופק במהירות כשאני רואה אותה.

 

אני משליכה את העיתון על הדלפק במטבח, אבל מיד שולחת יד ולוקחת אותו שוב.

 

לנקות את המצפון ולהישאר בחיים

מאת בראיין מוֹס/ טיימס פּיקִיוּן, ניו אורלינס

 

האם התנצלות יכולה לרפא פצעים ישנים? ואולי יש סודות שעדיף להסתיר לעד?

פִיוֹנה נוֹלְס, עורכת דין בת 34 מדטרויט שבמישיגן, טוענת שאחד הצעדים המהותיים להשגת שלוות נפש הוא תיקון עוולות שגרמנו בעבר.

 

"דרוש אומץ כדי להודות שאנחנו מתביישים במשהו שעשינו," נולס אומרת. "רובנו לא מרגישים נוח כשאנחנו חשופים ופגיעים. לכן אנחנו מחביאים את תחושות האשמה שלנו עמוק בפנים ומקווים שאף אחד לא יראה מה אנחנו מסתירים בתוכנו. אם נחשוף את הבושה שלנו, נרגיש שחרור גדול."

פיונה נולס למדה זאת על בשרה. לפני שנתיים היא העמידה את התיאוריה שלה למבחן וכתבה שלושים וחמישה מכתבי התנצלות. לכל מכתב צירפה שקיק ובו שתי אבנים, שהיא קוראת להן "אבני הסליחה", והמכתב כלל שתי בקשות פשוטות: לסלוח לה ולבקש סליחה ממישהו אחר.

"הבנתי שאנשים משתוקקים לתואנה כלשהי שתדרבן אותם - ואפילו תאלץ אותם - לכפר על

 

המעשים שלהם," נולס אומרת. "כמו זרעים של סביון, אבני הסליחה נישאו ברוח ונפוצו לכל עבר."

אם בזכות הרוח או בזכות השימוש המושכל שעשתה פיונה נולס בכלי התקשורת החברתיים, אין ספק שאבני הסליחה השיגו את מטרתן. לפי ההערכה העכשווית, כ 400 אלף אבני סליחה נמצאות כרגע בתנועה.

 

פיונה נולס תופיע בחנות הספרים אוֹקטַביָה ביום חמישי, 24 באפריל, ותדבר על הספר החדש שלה, "סליחות מתוקות".

 

אני קופצת ממקומי כשהסלולרי שלי מזמזם ומודיע לי שהשעה 04:45 - הגיע הזמן ללכת לעבודה. ידי רועדות כשאני תוחבת את העיתון לתוך תיק הצד הגדול שלי. אני לוקחת את המפתחות ואת כוס הקפה החד פעמית ויוצאת מהדירה.

 

בשלוש השעות הבאות אני מספיקה לסקור את אחוזי הצפייה העגומים שהתוכנית שלי קיבלה בשבוע שעבר, ולעבור תדרוך על הנושא המרתק שיעמוד במרכזה היום - איך משתמשים בתכשיר שיזוף ביתי. עכשיו אני יושבת במשרד שלי, שמשמש גם כחדר הלבשה, גלילי סלסול נעוצים לי בשיער, וחלוק פלסטיק מכסה את השמלה שבה אופיע היום.

 

זה הקטע הכי מעיק מבחינתי. אחרי עשר שנים מול המצלמות אפשר לצפות שכבר אתרגל לזה. אבל כדי שיאפרו אותי לתוכנית אני צריכה להגיע מהבית בלי איפור, ומבחינתי זה כמו למדוד בגד ים באור ניאון לעיני קהל. בהתחלה גם התנצלתי לפני גֵ'ייד שהיא נאלצת לראות את מכתשי הנקבוביות על האף שלי, או את העיגולים השחורים שיש לי מתחת לעיניים כאילו ירדתי עכשיו ממגרש פוטבול.

 

פעם אפילו ניסיתי לחטוף לה מהיד את מברשת האיפור כדי לחסוך לה משימה נוראה ובלתי אפשרית - להסתיר חצ'קון שצמח לי על הסנטר ונראה כמו הר הגעש מַאוּנה לוֹאה. כמו שאבא שלי היה אומר, אם אלוהים היה רוצה שנשים יסתובבו עם פנים חשופים, הוא לא היה בורא את המסקרה.

 

בזמן שג'ייד מפעילה את קסמיה, אני מעלעלת בערימת הדואר, אבל פתאום ידי קופאת במקומה. באמצע החבילה אני רואה קצה מעטפה, פינה ימנית עליונה: החותמת הגדולה והעגולה של שיקגו! איזה עינוי. בחייך, ג'קסון, די כבר! כבר יותר משנה הוא לא יצר איתי קשר. אז כמה פעמים אני צריכה להגיד לו שהכול בסדר, שסלחתי לו והמשכתי הלאה? אני משליכה את חבילת המכתבים על המדף שלפני, מסדרת אותם ככה שהחותמת לא תיראה לעין ופותחת את המחשב הנייד.

 

"האנה היקרה," אני קוראת בקול מתיבת הדוא"ל שלי בניסיון לסלק ממוחי את המחשבות על ג'קסון רוּסוֹ. "בעלי ואני צופים בתוכנית שלך כל בוקר. לדעתו את נהדרת. הוא אומר שאת קייטי קוּריק הבאה."

 

"תרימי את הראש, גברת קוריק," ג'ייד פוקדת עלי וצובעת בעיפרון את ריסי התחתונים.

"כן, בטח. קייטי קוריק פחות מיליוני דולרים וטריליוני מעריצים." (ובנות נהדרות ובעל חדש ומושלם...)

 

"גם את עוד תגיעי לשם," ג'ייד אומרת בקול כל כך נחרץ שאני כמעט מאמינה לה. היא נראית טוב במיוחד היום: תלתליה השחורים והסבוכים אסופים לקוקו נפוח ופרוע, שמדגיש את עיניה הכהות ואת עורה החום המושלם. כמו תמיד, היא לובשת את חלוק העבודה השחור שלה, שכיסיו גדושים מברשות ועפרונות איפור מכל סוג, זווית ועובי.

 

היא מרככת את קו העיפרון במברשת בעלת קצה שטוח, ואני ממשיכה לקרוא. "אבל אני הכי אוהבת את הוֹדָה קוֹטבּי. היא באמת בחורה מדליקה."

"אוי, חטפת בומבה!" ג'ייד אומרת.

 

אני צוחקת וממשיכה לקרוא. "בעלי אומר שאת גרושה, ואני אומרת שאת אף פעם לא התחתנת. אז מי משנינו צודק?"

אני מניחה את אצבעותי על המקלדת.

 

"גברת ניקסון היקרה," אני מכתיבה לעצמי בקול ומקלידה. "תודה רבה לך שאת צופה ב'תוכנית של האנה פַר'. אני מקווה שאת ובעלך נהנים מהעונה החדשה. (ודרך אגב, אני מסכימה איתך לגמרי - הודה נורא מצחיקה.) כל טוב, האנה."

 

"לא ענית לה על השאלה!" ג'ייד אומרת. אני נועצת בה מבט במראה, והיא מנידה את ראשה ולוקחת קופסה של צלליות עיניים. "ברור שלא ענית."

"אבל השתדלתי להיות נחמדה."

 

"כן, את תמיד נחמדה. יותר מדי נחמדה, אם תשאלי אותי."

 

"כן, ממש. כמו בשבוע שעבר, כשקיטרתי בלי סוף על השף השחצן הזה, שענה על כל שאלה במילה אחת והשתתק. לזה את מתכוונת? או כשאני מדברת בלי סוף על אחוזי הצפייה? או כשאני היסטרית בגלל קלודיה קֶמפּבֶּל?" אני מסתובבת ומביטה בג'ייד. "סיפרתי לך שסטיוארט חושב לצרף אותה אלי כמנחה נוספת? זהו, הלך עלי!"

 

"תעצמי עיניים," היא אומרת לי ומורחת צללית על עפעפי.

"האישה הזאת הגיעה לפה לפני חודש וחצי בסך הכול, וכבר כולם בעיר הזאת מאוהבים בה, ומצדם אפשר לזרוק אותי לפח."

 

"בחיים לא," ג'ייד אומרת. "האנשים בעיר הזאת אימצו אותך כאילו נולדת פה. אבל מה שכן, ברור לגמרי שקלודיה תנסה לדחוק אותך הצדה. אני קולטת ממנה אנרגיות ממש לא טובות."

"אני לא בטוחה," אני אומרת. "נכון שהיא שאפתנית, אבל היא נראית נורא נחמדה. לעומת זאת, מי שמדאיג אותי זה סטיוארט. רק דבר אחד מעניין אותו - אחוזי צפייה, ובזמן האחרון האחוזים שלי..."

 

"על סף התרסקות. אני יודעת. אבל הם יתרוממו בחזרה. אני רק אומרת לך - תיזהרי מהקלודיה הזאת. היא רגילה להיות כוכבת, היא רק עכשיו הגיעה מניו יורק, והיא בחיים לא תתפשר על משרה זניחה כמו קריינית של חדשות הבוקר."

 

בעיתונות המשודרת יש מדרג ברור: רובנו מתחילים את הקריירה ככתבים בשידור חי של חדשות חמש בבוקר, שזה אומר לקום בשלוש לפנות בוקר בשביל שני צופים וחצי. למזלי הטוב, אחרי תשעה חודשים של לו"ז מפרך קידמו אותי להגשת החדשות של סוף השבוע, ואחרי זמן קצר להגשת החדשות בצהריים - משרה שנהניתי ממנה ארבע שנים. ברור שמהדורת החדשות בערב היא הפסגה שכולם שואפים אליה, ובמקרה הייתי כאן, ב WNO, בדיוק בזמן המתאים. רוברט ג'ייקובס עזב - או הועזב, כפי שאומרת השמועה - ומנהלת התחנה הציעה לי את המשרה.

 

אחוזי הצפייה נסקו. ואז שיבצו אותי בלי סוף, ביום ובלילה, והתחלתי להנחות אירועים בכל העיר - אירועי צדקה, נשפי התרמה ואת חגיגות המרדי גרא. להפתעתי, נהפכתי לידוענית מקומית, אם כי נראה לי שעד היום עוד לא עיכלתי את זה לגמרי. והנסיקה המהירה שלי לא נעצרה בהגשת חדשות הערב. מכיוון ש"עיר הסהר" התאהבה בהאנה פר, או ככה לפחות אמרו לי, הציעו לי לפני שנתיים להנחות תוכנית משלי - פסגת השאיפות של כל איש תקשורת כמעט.

 

"ג'ייד, מותק," אני אומרת, "צר לי לבשר לך, אבל 'התוכנית של האנה פר' היא לא בדיוק ליגת העל, כך שאני לא רואה סיבה שהיא תרצה להשתבץ בה."

 

ג'ייד מושכת בכתפיה. "אם תשאלי אותי, זאת התוכנית הכי טובה בלואיזיאנה.

וקלודיה כבר מזילה ריר, תסמכי עלי. אם היא כבר נגררה אחרי הארוס הספורטאי שלה לניו אורלינס, היא לא תתפשר על פחות מהמשרה שלך." הטלפון של ג'ייד מצייץ, והיא מציצה לראות מי מתקשר. "אכפת לך אם אני אענה?"

 

"לא, אין בעיה," אני אומרת, ואפילו מקדמת בברכה את ההפרעה. אין לי חשק לדבר על קלודיה - בלונדינית מהממת בת עשרים וארבע. זאת אומרת, היא צעירה ממני בעשור שלם ומאוד מכריע, ונוסף על זה היא גם חתיכה, מוכשרת, רכה בשנים ומאורסת! היא לוקחת אותי בכיס הקטן בכל הסעיפים, כולל המצב האישי.

 

קולה של ג'ייד מתרומם. "אתה מדבר איתי ברצינות?" היא אומרת למתקשר. "לאבא שלי יש תור בבית חולים! הזכרתי לך אתמול."

 

הבטן שלי מתהפכת. זה מרקוס, בעלה, שבקרוב יהיה בעלה לשעבר. אביו של בנה בן השתים עשרה. השוטר חריאתי, ככה היא קוראת לו בזמן האחרון.

 

אני סוגרת את המחשב הנייד ולוקחת שוב את ערימת המעטפות, בניסיון להעניק לג'ייד אשליה של פרטיות. אני מעלעלת בצרור ומחפשת את החותמת של שיקגו. אני אקרא את ההתנצלות של ג'קסון, ובהמשך היום אכתוב לו מכתב תשובה ואזכיר לו שאני מאושרת עכשיו, ושגם הוא צריך להמשיך הלאה בחייו. עצם המחשבה על זה מעייפת אותי.

 

אני מגיעה למעטפה המבוקשת ושולפת אותה. אבל בצד השמאלי שלה לא מתנוססת הכתובת של ג'קסון רוסו, אלא ראשי התיבות WCHI.

אה, זה לא מכתב מג'קסון. איזו הקלה! רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!