ישבנו עם העובר המת שלנו באוטו ולאף אחד לא אכפת

גם בסיוט הכי גרוע שלהם לא האמינו 
יוסי בורנשטיין 
והילה פניג'ל כי אחרי שבנם נולד מת, הגרוע מכל עוד לפניהם. בחברה קדישא סירבו לקבור את העובר, ולאחר שבני הזוג התווכחו — גופתו הוחזרה להם בתוך קרטון. "ישבנו באוטו שעות ולא ידענו מה לעשות. כבר חשבנו לקבור אותו ביער ירושלים". עכשיו הם מתכננים לתבוע את חברה קדישא

אשר התבשרו בני הזוג יוסי בורנשטיין והילה פניג'ל על כך שהם בהיריון, לא היו מאושרים מהם. חמישה חודשים לאחר מכן הם התבשרו כי העובר סובל ממום רפואי משמעותי וכי ההיריון לא יגיע אל סיומו המוצלח. אלא שגם בסיוטיהם הגרועים ביותר לא יכלו בני הזוג לדמיין סיטואציה שבה ייאלצו להיטלטל בחום הנורא של הקיץ הישראלי, 48 שעות בין בתי הלוויות, עם גופת עובר בן שמונה חודשים שאיש לא רוצה לקבור.

השעות ההן כאילו נלקחו מסיוט הזוי במיוחד. חוסר אונים, ייאוש עמוק, תחושה כאילו נותרו לבד בעולם ואין איש שרוצה לסייע להם ברגעיהם הקשים ביותר. היה זה אחרי משא ומתן ממושך שניהלו עם חברה קדישא קהילת ירושלים. בתום שעות של ויכוחים הוחזרה להם גופת העובר בתוך ארגז. "קחו אותו", אמרו להם, "אנחנו לא נקבור אותו". למה? בגלל הנוהל הלא חוקי שהשתרש בלא מעט חברות קדישא ברחבי הארץ: הם מסרבים לקבור תינוקות שמתו לפני שמלאו להם חודש ומטמינים אותם בקברי אחים. וכן, זאת תופעה נפוצה הרבה יותר ממה שנדמה (ראו בנפרד). "ישבנו עם הגופה שלוש שעות באוטו, עם מזגנים", משחזרת הילה את הזוועה. "לא פתחנו דלת. אני פאקינג יושבת עם העובר המת שלי באוטו ולאף אחד לא אכפת. אחרי שעתיים שהתחנננו הם סגרו את הדלתות. כבר אמרנו שנקבור אותו ביער ירושלים".

פשוט נשברתי

במבט ראשון הם נראים כמו ניגודים. יוסי גבוה ובהיר, יוצא בשאלה ממשפחה חרדית. במהלך 29 שנותיו עבר חיים קשים שכללו משפחות אומנה ופנימיות. לא תמיד הלך בדרך הישר והוא אינו מסתיר זאת. בשנים האחרונות הפך ליזם. הקים את "לייק טקסי", אפליקציה המאפשרת הזמנת מוניות, וכרגע מחזיק בזיכיון על ניו אייר, חברת מזגנים ללא מנוע חיצוני. הילה בת 26, שחומה, דקת גזרה ונמוכת קומה. בת למשפחה מאוד ידועה בירושלים: דודה הוא מאיר פניג'ל, איש עסקים והבעלים לשעבר של בית"ר ירושלים. בעיסוקה היא מנהלת יחסי ציבור, ושם גם הייתה זירת היכרותם. כשעשה השקה ל"לייק טקסי" היא הפיקה את האירוע.

רק כעבור שנתיים הפכו לבני זוג, לאחרונה התארסו ולפני שמונה חודשים נכנסה הילה להיריון מתוכנן. השמחה התחלפה במהירות בדאגה כאשר בסקירת המערכות בחודש החמישי התגלה כי העובר סובל ממום קשה בכליות ובמוח. "חזרנו הביתה", משחזר יוסי, "וכל אחד מאיתנו הסתגר בעצמו. זה הרג אותנו. התחלנו להתייעץ עם רופאים, רבנים, שמענו על ניסים, אבל אצלנו זה לא קרה".

הילה עברה רגעים קשים מנשוא. העובר בעט, התעקש לחיות. מדי פעם צחקה שהילד יהיה, איך לא במשפחה כמו שלה, כדורגלן. אבל הסוף היה אחר. הילה התאשפזה, לעובר ניתנה זריקה שהמיתה אותו והשניים חיכו ללידה השקטה. הבעיטות, היא מספרת, פסקו באחת. "זה היה השבוע הקשה בחיי", אומר יוסי. "הפנמתי שאיבדתי את הילד. לא שאלנו לגבי קבורה, מי חשב על זה בתוך הכאב".

ביום שישי שעבר נולד בנם המת. הילה סירבה לראות אותו. צרחה שיוציאו אותו מחדר הלידה. יוסי לקח אותו עטוף אל חדר הקירור. "חמש דקות של הליכה לקחו לי לפחות שעה. נשברתי. לראות תינוק בן יומו עטוף בבד ורוד, מי שלא מוריד דמעה — אין לו לב". כל השבת הם לא דיברו על מה שקרה. ביום ראשון הילה השתחררה לביתם ויוסי הלך לבית החולים לסדר את ענייני הקבורה. בדרך עצר בבית המשפט לבקש עיכוב ביצוע לגזר דין בן 11 חודשים שעומד נגדו בגלל עבירת אלימות. "היו לי חיים מלאי תלאות", הוא לא מסתיר את עברו. "לפני שנתיים וחצי הגנתי על אחותי ממכות מגובה בשוק האפור. הייתי אמור להיכנס למאסר ביום ראשון. כששמעו על מה שקרה לי קיבלתי דחייה בחודש".

כשסיים בבית המשפט חזר להדסה לקבל רישיון קבורה. "הרופאה אמרה לי שבית החולים יכול לקבור ולא מספרים לך איפה. אבל אני מכיר את הילה וידעתי שיום אחד היא תרצה לדעת, אחרת זה ישגע אותה. התקשרתי לרב הלל הורוביץ מחברה קדישא בירושלים, אמרתי במפורש שאני רוצה לקבור עובר, לעשות לו הלוויה ולדעת איפה הוא קבור. הלל אומר 'תעלה לסנהדריה, מחכה לך שם בחור'. קיבלתי מבית החולים את התינוק בארגז, וככה אני מגיע לחברה קדישא קהילת ירושלים. הם עשו לו ברית והעניקו לו שם. קראנו לו דניאל, כי דן אותנו האל. זה הקורבן שלנו. אני שואל: 'מתי ההלוויה?' והאחראי עונה: 'אין הלוויה ואנחנו לא אומרים איפה אנחנו קוברים', ומתאר לי איך חופרים בור, ממלאים בגופות של הילדים, שמים חצי מטר חול ועושים עוד קומה. כבר השלמתי עם העובדה שנפטר לי הילד, אבל לא הבאתי אותו מהדסה כדי שהוא ייקבר בסלט גופות. אז הבנתי שהקשה מכל עוד לפניי. אמרתי לו: 'אתם חייבים לתת לי הלוויה, זה החוק'. והוא אומר לי: 'אותנו לא מעניין החוק'. ברגע שהוא אמר את זה הפעלתי מצלמה נסתרת. הבנתי שאם לא אתעד זה לא ייגמר".

בסופו של דבר, לדברי יוסי, סוכם שהתינוק ייקבר בלעדיו, ולאחר שבוע יגידו לו את מקום הקבר. "פשרה בגלל שהם חששו שאפיץ את הסרטון. השארתי את הילד אצלם והלכתי בתחושה שמפה אנחנו יוצאים לדרך חדשה".

"אבל אני הרגשתי שלא קברו את הילד", מספרת הילה. "ויוסי עונה לי: 'מאיפה את מביאה את השטויות האלו?' לא עוברות שתי דקות והוא מקבל טלפון מחברה קדישא שהם לא יעמדו בסיכום". "באותו רגע", משחזר יוסי, "הרגשתי כאילו מת לי עוד ילד". עם קבלת השיחה מיהרו השניים למשרדים. "ההרגשה שהוא לא רצוי שם זיעזעה אותי", אומרת הילה. "כבר לא רציתי שהוא ייקבר אצלם. שלא יהיה במקום שהוא דחוי". לאחר דין ודברים סוער הוחזרה לבני הזוג קופסת הקרטון ובתוכה גופת עוברם המת. במשך שעות ישבו המומים ברכב.

"מי שהציל את העניין", אומר יוסי, "זה יהודה משי זהב. שלחתי את הסרטונים לחברים חרדים וברגע שזה התפרסם כולם הזדעזעו. תוך עשר דקות הכל נסגר. חבל שאין עוד אנשים כמוהו. הוא הגיע אלינו, לקח את העובר לבית ההלוויות שמגר ודאג לנו לקבר בחלקת התימנים. עד שלא כיסיתי את הילד בעפר לא נרגעתי".

מאז שנקבר ביום שלישי השניים מסתגרים בביתם. "בפלשבקים אני רואה איך מחזירים לי את הילד לידיים, איך ישבתי שם ליד האישה שלי ואני אומר לה: תעזרי לי", נשבר יוסי לרגעים. "אין רגע שאני לא רואה את הארגז מול העינים. זה מזעזע. הקרטון היה חם, לפחות כמה שעות הוא היה מונח אצלם במשרד, מחוץ לקירור".

תמיד נזכור אותך

לדניאל הקטן, שלא חי אפילו רגע אחד קטן, מכינים בימים אלו מצבה עם הכיתוב שבחרו לו הוריו: "רק חשבונות שמיים ידעו למה נקטף פרי אהבתנו. נוח ילד על משכבך כי בעולם טוב אתה. תמיד נזכור אותך". אבל יוסי לא מתכוון לוותר והוא כבר מכין תביעה נגד חנניה שחור, מנהל חברה קדישא קהילת ירושלים, וגם נגד הרב הורוביץ. "לא ארפה עד שמישהו יעשה סדר בסרסור הקברים", הוא זועם. "איפה שיש כסף אין צדיקים. תראי מה אמרו על הילד שלי: 'אנחנו לא מתעסקים בסוסיתא אלא במרצדסים'. אותו עובד התכוון שאין כסף בילד הזה. כל רישיון קבורה זה כסף, מימון לחלקה. אם אני מסכים לקבר אחים הם מרוויחים חלקה שעליה יעשו ביזנס. אחר כך אמרו שלא היה צוות. אני לא מבין למה צריך צוות לקבור עובר. בהר הזיתים, בחלקת התימנים, חיכו לנו טורייה ושני אנשים".

הרב הורוביץ, מנהל מועצת בתי העלמין בירושלים שאליו כפופה החברה קדישא קהילת ירושלים, אומר כי לא כל חברה קדישא מטפלת בקבורת נפלים, וחברה קדישא קהילת ירושלים, למשל, לא עושה זאת כבר שנתיים. "אין פה שום שאלה של כסף", הוא אומר. "ישנן כאלו שקוברות ואחרות לא. למיטב ידיעתי, בהתחלה הם הבינו שמדובר בתינוק בן שמונה חודשים, לא בתינוק בחודש השמיני. אם היו מבינים שמדובר בנפל היו אומרים לו ישר לא לבוא ומפנים אותו למקום הנכון". יחד עם זאת, ולאור המקרה, אומר הורוביץ כי בימים האחרונים התקיימו ישיבות בהשתתפות החברה קדישא הכללית ומשרדי הבריאות והדתות, "כדי לחדד נהלים ולהטמיע איך יש לנהוג במקרים דומים".

דווקא בחברה קדישא קהילת ירושלים נראה כי לא מכים על חטא. לדברי המנהל חנניה שחור, הלקח היחיד שהופק מהאירוע הוא שבפעם הבאה הם יזמינו משטרה. "אני עובד חברה קדישא 37 שנה", הוא מסביר, "ולא קרה שמישהו רצה להשתתף בקבורה של נפל. בוודאי שלא הגיע אליי אבא עם ארגז. 66 שנה אנחנו נוהגים לפי המנהג, אז על זה שאדם הולך לערוץ 2 אני אחרוג ממנהגי? האיש הזה הוא עבריין מורשע, מלא חטאים, וגם אנחנו נפלנו לבור שלו. הוא משתמש בנו ככלי ניגוח כדי לדחות את מאסרו. אנחנו לא עובדים בחתונות או בריתות אלא עם טרגדיות. זה המקצוע שלנו. שלחנו את העובדים לקורס התמודדות עם מצבי לחץ על חשבוננו ולכן נראינו לו עצורי רגשות וחסרי לב. אנחנו יודעים שפעלנו בצורה הכי נכונה וצודקת. אבל נגד סרטים באינטרנט זה לא עובד. הוא באמת מסכן, אבל גם למסכן יש גבול".

בורנשטיין זועם על הדברים: "בחברה קדישא יכולים להגיד מה שהם רוצים. חובתי הייתה לעמוד לצד אשתי ברגע הכי קשה שלנו ועמדתי במשימה בכבוד". .

---------------------------------------------------

"בפלשבקים אני רואה איך מחזירים לי את הילד לידיים. אין רגע שאני לא רואה את הארגז מול העינים. זה מזעזע. הקרטון היה חם, לפחות כמה שעות הוא היה מונח אצלם במשרד, מחוץ לקירור"

---------------------------------------------------

"לא ארפה עד שמישהו יעשה סדר בסרסור הקברים". יוסי בורנשטיין