עושים שכונה

המטרה: להחזיר את מה שאבד לי בלב חסר הלב של תל‑אביב | האמצעי: לעבור דירה | בקרוב אגיע רחוק

"למה היית צריך להגיד את זה?" אני רושפת לרן. הכלבה מושכת אותי חזק, חזק מדי, ככה שאני לא ממש יכולה לחכות לתשובה שלו. היא הפכה מיוחמת לראשונה בחייה ביום שעברנו דירה, אז בנוסף לכל הבלגן הרגיל של המעבר, יש לנו עכשיו על הראש גם כלבה שצריך לדאוג שלא תברח ותינשא בסתר לאף כלב רועים ערס.

 

וזו הסיבה שאני עכשיו טסה בשדרה, בעוד רן נשאר רחוק מאחוריי. היא ממשיכה למשוך אותי, לא מפסיקה עד שהיא מגיעה לגינת הכלבים, שם מחכה לה שורה של עשרה כלבים חרמנים שמסתדרים לאורך הגדר כמו טינדר בערב יום שישי. "האו־האו", הם מטרידים אותה מינית.

 

"מה היא עשתה להם?" תוהה שכנה אחת בקול. "למה הם נובחים עליה ככה?"

 

אני שמה לב שאנשים סוקרים אותי בשעשוע ניכר. אני תוהה אם להסביר להם שהיא מיוחמת, אבל מחליטה שזה יהיה מוזר מדי, אפילו בשביל הפה האובר־מפטפט שלי, שבאמת אוהב למעוד על עצמו כמו על גרם מדרגות.

 

אני קושרת את הכלבה הדלוקה שלנו לעץ ומסתכלת לאחור. רן עדיין פוסע בשדרה מאחוריי, ארבע הבנות שלנו מדלגות לצידו בשמחה שלא ראיתי אצלן כבר שנתיים. "זה היה רעיון טוב, לעבור", אני חושבת. גל של שביעות רצון רכה, אמהית, אופף אותי. "כל הטבע הזה, הדשא, המרחבים, זה בול מה שהן היו צריכות כדי להיות מאושרות".

 

ולרגע אחד אני תוהה מה עשינו שם, במרכז תל־אביב המג'ויף בואך רוטשילד. על מה ביזבזנו שנתיים מהחיים שלנו? לא פחות מארבעה בניינים ממש קרובים אלינו שופצו כשגרנו ברחוב ההוא. דקה אחת של שקט לא הייתה לנו בדירה הזאת, דקה אחת של נחת במרפסת, מול השמש השוקעת. בכל שנייה יכולת לשמוע את הקונגו או את הקושליראבק של המשפץ סולל את דרכו בדרך להרמת עוד בניין דמוי טיל טומהוק, עוד דירת גג דופלקס משגעת. כמעט בכל יום יכולנו לראות בחלון משאית העברות שפורקת רהיטי וילה יקרים של איזה צרפתי מליאן, כורסאות רוקוקו כעורות שסימנו לנו: "זה זמן העשירים, קחו את הפוף המעפן שלכם ולכו מפה".

 

נדמה היה שהעיר עשתה הכל כדי לרמוז לי שאני כבר לא שייכת לפה. לא שייכת למחירים האלו, לא שייכת למבוגרים האמידים שהולכים לאופרה. לא שייכת גם לאנשים הצעירים והיפים שיושבים על הספסל בקפה ומפלרטטים זה עם זה בעוד אני מדדה הביתה במצעד הקלון המרוט של האמא ובידי חבילת ענק חסכונית של נייר טואלט.

 

כן, אלו היו שנתיים מיותרות, השנתיים האלו שבהן חיינו במרכז תל־אביב, אזור שפעם נקרא "לב תל־אביב", אבל בעצם כבר מזמן איבד את הלב שלו. לא יצרנו פה שום דבר טוב, לא כתבנו את הספר שלנו ולא הצלחנו להרים סדרה נוקבת שאומרת משהו על הזמן הזה. אז קיפלנו את הכבוד שלנו בין הרגליים וחזרנו לפה, לביצרון שאותה עזבנו, אותה שכונה שהשמצתי ארוכות בטור הזה ממש, כמו שאמר לי אחד השכנים קודם.

 

 

אני באמת לא זוכרת מה הפריע לי כאן, בגן העדן המוריק והמופלא הזה על גדת הנהר המזרחית. כי מהר מאוד גילינו שבמחירים של תל־אביב אנחנו עדיין יכולים לשכור פה בית עם שלוש קומות, ועם ארון מטבח עם חיפויי ברזל אמיתיים, וגם עם חלונות, אשכרה חלונות במקום תריסים, כאלו שאפשר לפתוח ולראות ישר ירוק, במקום להיזכר בסבתא שלך בוחשת בבורשט מול תריסולי אתא.

 

ובאמת, כבר עברו שלושה ימים בביצרון ואני מאושרת כמו שמזמן לא הייתי. והכי כיף היה היום, כשיצאנו לטייל בשדרות ההשכלה את טיול הערביים המסורתי של הביצרונים. ככה זה בקיץ, בסביבות השעה שש כולם יוצאים מהבתים שלהם, להגיד שלום אחרון לשמש וליהנות מהבריזה המדהימה שאיכשהו מגיעה לכאן מאזור המוסכים.

 

ותיקי השכונה, עם נרגילות וקפה שחור בכוס זכוכית, רובם כבר עם הליכונים או קלנועיות, מה שלא מונע מהם לשבת על הספסלים ולצחוק כמו תיכוניסטים על כולנו. החדשים, שאלה האבות והאמהות שעזבו את תל־אביב לכאן ושאחראים על תהליך הג'נטריפיקציה, עם שמיכות פיקה רטרו מעוצבות וכריכים טבעוניים. ובתווך יש את האנשים של המגדלים החדשים, אלו מדברים בעיקר צרפתית ולילדים שלהם יש צעצועים שהאמהות של הג'נטריפיקציה מגלגלות עליהם את העיניים. טיילנו בשדרה כמו מלך ומלכה עם ארבע גמדות מקפצות, ואני הרגשתי כאילו סוף־סוף עשיתי את הדבר הנכון.

 

ואז, בקצה השדרה, ראיתי אותה, לבושה באוברול ג'ינס פשוט אך מחמיא, שערה השחור צנוף מאחורה במין גולגול מרושל אך אלגנטי שאני לא אצליח לעשות גם בעוד מאה שנה. "נועה", אני רצה אליה. "חזרנו לשכונה, כמה התגעגעתי".

 

נועה היא פעילה חברתית והיא עושה הכל נכון. היא חושבת את המחשבות הנכונות, יש לה את הדעות הנכונות בעניינים כמו ההטרדות המיניות בצבא או שוד הגז, והיא תמיד הולכת להפגנות הנכונות, ולפעמים אפילו מארגנת אותן. לא כמוני, שתמיד נשבעת שהפעם אני מגיעה לתמוך באתיופים, פשוט מתייצבת בכיכר עם שלט נגד גזענות שהכנתי בעצמי בצבעי גואש כאקט מחנך עם הילדה, ובסוף מוצאת את עצמי על הספה, חושבת: "המממ, מעניין מה חדש עם הבעיות של הדות'ראקים ב'משחקי הכס'".

 

לצד נועה ושני הילדים המקסימים שלה, אנחנו נראים כמו תיירים איטלקים קולניים באמצע כנס דיפלומטים בז'נווה. השמלה האדומה שלי פתאום נראית לי כמו שלט שכתוב עליו "יותר מדי מאמץ". רן עם הכובע הנצחי שלו, כמו תמיד יונק מהסיגריה שלו. ברוב הימים אני מוצאת את תנועות העישון העצבניות שלו סקסיות בטירוף, אבל היום כל מה שאני יכולה לראות זה איך ענני העשן שהוא מפריח מתערסלים בין העצים של השדרה הפסטורלית ומעל ראשו של הבן של נועה. "רק הגענו", אני חושבת, "וכבר אנחנו מביאים עננת זיהום ניידת של בתי זיקוק".

 

אני תמיד הולכת על ביצים ליד אנשים כמו נועה. תמיד נזהרת נורא לא להגיד משהו לא פוליטיקלי קורקט. ליד הנועות של העולם אני תמיד אקח חצי רגע לחשוב מה המילה הנכונה לתאר את מה שאני רוצה להגיד. אני תמיד אהיה לחוצה מזה שרן יצבוט לי באהבה את הטוסיק מאחורה, אפחד שניראה מיניים מדי, בוטים מדי, לא פמיניסטים מספיק. כבר הרבה זמן אני מרגישה שהתחלף דור. הגבר שצמח בדור הזה לא יזנק על אף אישה שהוא יוצא איתה בהפתעה מאחור. במקום זה הוא ישאל בנימוס: "אפשר לנשק אותך?" הבחורות של הדור הזה כמעט תמיד מתעקשות על דיבור פמיניסטי, ואסור בשום פנים להגיד: "אה, אז הוא כולה ניסה לנשק אותך ואז הפסיק כשאמרת לא?"

 

כן, בשביל הדור התכלכל והחדש הזה אנחנו אדומים מדי, אשמאים זקנים ומעשנים מדי. והנה, גם עכשיו הוא ניגש, אומר, "מה שלומך, נועה" קצר, וידו ישר נשלחת ללטף אותי מאחורה. "מאמי", אני מתנערת, והיד שלי מסיטה את ידו לגב כמו מסילת רכבת חלופית. הוא שם לב לתנועה, אבל לא אומר שום דבר, כנראה קולט את וייב ה"אני עכשיו משתדלת נורא שיחבבו אותי" שהוא מכיר טוב כל כך.

 

אני עומדת ומפטפטת עם נועה, ואז קורה משהו נורא. רן מזהה חברה שלנו מהשכונה, גרמנייה שעלתה לארץ בשנות ה־80 כמתנדבת ובסוף מצאה את עצמה כאן. "התגעגעתי", הוא רץ אליה ונענה בחיבוק, אמנם מהוסס, ובכל זאת חיבוק. שזה מפתיע, כי ליסה היא יקית מאופקת כזאת, ועכשיו היא פתאום מחבקת אותו. "מה זה", הוא צועק בקולי קולות. "שנתיים אני לא פה ואת הופכת למרוקאית!"

 

ה"מרוקאית" שלו מהדהד בכל רחבי השכונה. אז נכון, רן מתכוון שבהשוואה למוד הרגיל והמופנם של ליסה, שונאת הדביקות והאינטימיות, החיבוק הזה שהיא נתנה היה חם ממש. אבל אני לא בטוחה שנועה יודעת מה היה ההקשר של השיחה. ייתכן שכל מה שהיא שמעה זה "הפכת למרוקאית", וכעת היא סבורה שרן זה עתה אמר לליסה שאחרי הרבה זמן בביצרון היא נהייתה דומה לילידים האלו עם תופי הזיתים והכפתן. ובא לי למות, בא לי להרוג את הגבר החופשי והמשוחרר שלי. עושה מה שבא לו ומדבר איך שבא לו.

 

 

"בגלל זה הלכת?" רן אומר. "בגלל זה כעסת עליי ככה? אל תגידי לי שככה זה הולך להיות בשכונה הזאת, כל הזמן תלכי על ביצים ולא תיתני לי לתפוס לך בתחת מדי פעם".

 

"אני פשוט לא מאמינה שצרחת 'מרוקאית'", אני אומרת לו. "אתה יודע שאני ממש רגישה לאמירות כאלו".

 

"לא תמיד", הוא אומר. "פעם לא היית הולכת על ביצים. פעם לא היית כל כך מפחדת. זה רק בזמן האחרון שאת כל הזמן מתקנת אותי".

 

והוא צודק. פתאום אני מבינה, זאת לא תל־אביב שהרגה לי משהו בלב, זו התקופה האחרונה, שבה לפתע נהיה אסור להגיד "מידות גדולות" על בגדי נשים, כי זה מרמז שיש דבר כזה גוף נשי גדול מדי. השנתיים האלו שבהן איבדתי כל זכר לניצוץ שהיה לי פעם, להומור העצמי. ישבתי בבית ופחדתי לכתוב את דעתי כדי לא לעבור עוד לינץ' לפידים־דיגיטליים נורא.

 

לכל שכונה חדשה את מביאה את האישה שהפכת להיות בשכונה הקודמת, ואני הבאתי לפה את הגרסה המכווצת מפחד שלי. זאת שמפחדת לצעוק בעליזות: "היא מיוחמת" על כלבה שדי ברור שמתנהגת כמו מיילי סיירוס בקונצרט בפאנג'ויה. זאת שמסרבת להסתלבט בקול עם רן על הסנדוויצ'ים הטבעוניים שפתאום מוכרים בקפה שלנו. מי יודע, אולי איזו אמא חרישית בדיוק תאזין לי, ותחשוב שאני מהאנשים האלו שמעודדים רצח של פרות, רק כי חטיף החרובים שהיא נתנה הרגע לילדה שלה מזכיר לי מזון של אסטרונאטים.

 

והייתי פעם נהדרת, או לפחות נהדרת יותר. הייתי אדם צבעוני שהולך ברחוב ושואג את דעתו כמו פלמינגו ניחר. מין, נשיות, אכילת סטייקים, כל מה שעולה על הדעת. הייתי לובשת חולצות בטן ומחליפה גסויות על הלילה האחרון שהיה לי עם רן עם האישה של בעל המכולת, בלי לשאול את עצמי אם מישהו מקשיב לנו ומסמן לעצמו שפה מדברת אישה עם תודעה כוזבת, שמרשה לגבר שלה להתייחס אליה כמו אל חפץ, אבל חתיכת חפץ לוהט. "השכונה נהדרת", אני חושבת. "זאת אני שכבר לא". אולי פה זה ינשור ממני, אולי פה אני אבין שבלי הפה שלי והדעות שלי אני סתם פריכית אורז דהויה ומשעממת. "שוב הכלבה שלך רצה", רן אומר, ואני חושבת, "בקרוב גם אני".

 

spectorit@gmail.com