פיוס אמיתי עם גרמניה

ערב מיוחד שנערך בשיקאגו הוכיח כי היחסים עם גרמניה התגברו לגמרי על צילו הכבד של העבר

הקונסוליות הישראלית והגרמנית בשיתוף אירגון "אות הכפרה" Action Reconciliation Service for Peace ארגנו את חגיגת יובל השנים לכינון יחסים דיפלומטיים בניצוחה של ניצה גלעד. ז'אק לוין, שותף במשרד עורכי דין Kirkland & Ellis אירח כמאה מחברי הקהילה באולם המשרד שלו בדאון טאון שיקאגו. בטקס השתתפו הדיפלומטים, נציגי אירגון "אות הכפרה" וחוקרת ישראלית בהנחיית מרק מקגוגאן שבחנו את התפתחות היחסים המדיניים והאנושיים בין שתי המדינות.

 

קבלת הפנים נפתחה בהשקת כוסות שמפנייה כשרה בשילוב יינות גרמנים ובמופע "שירי קברט מברלין ותל-אביב" בהשתתפות רבקה ג'וי פלצ'ר, זמרת, מחזאית ושחקנית, ודיאנה לורנס הפסנתרנית. התכנית כללה את שירו של קורט וויל "ברלין עיר האורות" ושירו של חיים חפר "טיטינה ואפרים”. המופע היה חוייה אמיתית ותענוג צרוף לכלל המשתתפים.

 

לאחר המופע התקיים פאנל בו סקרו הקונסולים את התפתחות היחסים המדיניים בין שתי המדינות. "אנחנו מנציחים וחוגגים 50 שנות יחסים דיפלומטים מעולים בין ישראל ורפובליקת גרמניה”, פתח את דבריו הקונסול הגרמני, הרברט קאלא והחל בסקירה היסטורית. "חזונם של קונרד אדנאאור, נשיאה הראשון של הרפובליקה, ודוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, של כינון יחסים דיפלומטים עלה בתוהו. הם נתקלו בהתנגדות חריפה ובאופוזיציה חזקה מכל הדרגים ובשני צידי המתרס. מהפרספקטיבה הגרמנית, ההתנגדות נבעה מהחשש שהעולם הערבי ינקום במערב גרמניה ויכיר במזרח גרמניה כמדינה עצמאית.

 

"נולדתי ב-1953, 8 שנים אחרי תבוסת גרמניה במלחמת העולם השניה". סיפר קאלא, "אבי נולד ב-1924, שירת כטנקיסט בגזרה המזרחית בשרות הוורמאכט ונפצע אנושות מספר פעמים. דודי הרברט, שעל שמו אני נקרא, נפל בקרב בגליציה. אחרי המלחמה גרה משפחתי כמו יתר האוכלוסיה הגרמנית בתנאי דוחק ומצוקה קשים, עם מחסור במצרכי מזון בסיסיים, מקומות מגורים, חשמל ודלק. כל מחשבה אידיאולוגית נדחקה מפני הצורך למצוא פחם להסקה, קורת גג, בגדים ופת לחם. גרמניה נוצחה ופוצלה לשתי מדינות מזרחית ומערבית. הדכאון וההשפלה גרמו להדחקת פשעי המלחמה. ב-1952 נחתם הסכם על קבלת שילומים לניצולים ובמקביל נרקמו גם קשרים בטחוניים שכללו עיסקאות נשק חשאיות מגרמניה לישראל. המגעים הבשילו לכינון יחסים דיפלומטיים רק ב-15 במאי 1965, בין לוי אשכול ווילי ברנדט וזאת הסיבה לטקס חגיגת חמישים שנות דיפלומטיה היום.

 

"לי תמיד הייתה התנגדות אישית לביקורים בגרמניה”, אמר הקונסול הכללי הישראלי, רועי גלעד. "חמתי שנפטרה לפני שנה הייתה ניצולת שואה ומשפחתי האמינה בדרכו של בגין שקרא להחרמת גרמניה והתנגד בכל תוקף לשילומים. בשנת 2007 היווה המרתון בברלין תירוץ עבור אצן חובב כמוני להגיע לעיר. החלטתי ששהייה בברלין לצורך ספורט לא נחשב". מאז כבר ביקרתי בעיר פעם נוספת במסגרת משלחת של המכללה לביטחון לאומי".

 

 

לדבריו, שיתוף הפעולה הבטחוני בין שני העמים כולל עיסקאות נשק, חילופי מידע, סיוע בתחום המודיעין ותחומים נוספים מסווגים שעליהם אינו יכול לפרט. גרמניה מספקת לישראל 3 צוללות גרעיניות, שלפי פרסומים זרים יש להן "יכולות מיוחדות". הקונכ"ל הוסיף כי אך סמלי הוא זה שגרמניה, שהייתה אחראית לפשע הגדול נגד העם היהודי, מסייעת באופן שכזה למדינת היהודים. גלעד סיפר שבתום הטקס יסגור מעגל וישתתף באימון צבאי אמריקאי וישראלי באינדיאנה בהשתתפות קצינים גרמנים. הוא ציין לשבח את מודל ההתייעצויות השנתיות בין ממשלת ישראל וגרמניה המשמש ככלי מרכזי לשדרוג וקידום היחסים האסטרטגים בכל התחומים והעמקת הקשרים בין שתי המדינות.

 

"מבחינה כלכלית, מדינית, מדעית, וטכנולוגית גרמניה (יחד עם קנדה) מהווה את השותפה השנייה בחשיבותה בעולם עבור ישראל אחרי ארה"ב", ציין גלעד, ”קיימים קשרי מסחר ענפים, השקעות ופיתוחים חקלאיים, 170 מחקרים אקדמים משותפים ויחסים הדוקים ומשמעותיים בין שני העמים. הגענו למצב של נורמליזציה ביחסים. גם אם יש ביננו חילוקי דעות בנושא הפלשתיני ובסוגיית אירן, היחסים ההדוקים לא נפגעים”.

 

מהקונסולים עברנו אל הפן האנושי. קטרינה ואן מנסטר – מנהלת ייחסי ציבור באירגון "אות הכפרה" בוושיגטון די.סי. הציגה פרספקטיבה מזרח גרמנית. היא נולדה בארץ שלא נטלה שום אחריות על עברה הנאצי של גרמניה. סבה שרת בצבא הוורמאכט ונפל במלחמה במזרח אירופה, סבתה סרבה לדבר על המלחמה, מתוך רגשות אשמה. בבית הספר במזרח למדה על המשטר הנאצי ועל הקומוניזם, אף מילה על ששת מליוני היהודים שהוכחדו לא הוזכרה. קטרינה גדלה בשכונה השוכנת ליד החומה, בה גרה קהילה יהודית תוססת בעבר, מדי יום ראתה את החומה נשקפת דרך חלונה כמשהו קבוע בחייה.

 

בהיותה בת 13 נפלה החומה, אירוע מרגש בחייה שגרם לשינוי בתכנית הלימודים: נושאי השואה, יהדות וישראל נוספו. אחרי התיכון הרגישה שעליה ללמוד יותר ונסעה לישראל רק לכמה חודשים ונשארה בקיבוץ עין גדי שנה וחצי. "בגיל 82, סבתי התעקשה לבקר אותי בקיבוץ בישראל ולפגוש יהודים". בישראל נתקלה בישראלים המסרבים לדבר איתה בגלל שהיא גרמניה, אחרים דרשו ממנה לקחת אחריות על פשעי העבר וחלק אחר העריך את בואה ואת תרומתה לחברה. "כיום אין ביכולתנו לשנות את העבר הנורא", היא אומרת, ”עלינו לעבוד על ההווה ולבנות עתיד טוב יותר ולשם כך דרושה מחוייבות משני הצדדים.

 

אירגון "אות הכפרה" הוא ארגון התנדבותי, שנוסד בשנת 1958 על ידי כומר פרוטסנטי במטרה להתמודד עם עברה של גרמניה. צעירים גרמנים הרוצים לכפר על מעשה אבותיהם מגיעים לעזור לניצולים, לקשישים ולאנשים עם מוגבלויות, לשמוע את סיפורם האישי ולבנות גשרים בינם לבין הישראלים.

 

קבוצת המתנדבים הראשונה הגיעה לישראל בשנת 1961 זמן רגיש, בעת משפט אייכמן וכתוצאה מכך רק קיבוץ אורים בנגב הסכים לקלוט אותה. בהמשך, בסיועו של טדי קולק, שנמלט מוינה בגיל 13 בשנות השלושים, הגיעו קבוצות לירושלים ולכל ערי הארץ. במשך עשרים השנים האחרונות הגיעו 1500 מתנדבים לישראל. "כיום יש 4 מיליון מוסלמים בגרמניה, מתוך 80 מליון גרמנים. בין המתנדבים באירגון "אות הכפרה" ישנם מוסלמים טורקים, שיש להם קשר עקיף עם השואה כי בתקופה הנאצית הם הצילו את היהודים הטורקים מידי הנאצים ואנחנו אסירי תודה להם”.

 

האירגון מציע גם לישראלים לקחת חלק בפעילותו, ישראלים מתנדבים בגרמניה, מדריכים קבוצות מכל העולם בוילה ואנזה בה הוחלט על הפתרון הסופי, במוזיאונים שונים ומסייעים בחינוך הנוער בנושא השואה. גם בארה"ב פועלים מתנדבי האירגון בתחומים שונים: סיוע לבתי אבות יהודים, חינוך היסטורי, הדרכה במוזיאוני השואה ועוד. תוכנית נוספת שנוסדה לפני 8 שנים בחסות קרן מרשל נקראת Germany Close Up בה מוזמנים 250 משפחות יהודיות לסיור בגרמניה על מנת לקדם דיאלוג.

 

ד"ר ועו"ד הדס כהן חתמה את דיוני הפאנל. נושא הדוקטורט שלה הוא הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי – "הבניית הזהות הלאומית בישראל". ד"ר כהן קבלה מילגה מקרן לייביניץ- ד.א.ד.א שאפשרה לה לשהות שישה חודשים בברלין ולחקור את תופעת ההגירה של ישראלים לברלין.

 

מה כל כך מיוחד בברלין?

“זהו לא מקום אינטואיטיבי שאפשר להתעשר בו בקלות. מורשת השואה משותפת לכל מי שגדל בישראל, בין אם הגיע מאירופה או ממדינות המזרח התיכון. אם כן מהו מקור המשיכה לברלין? האם מדובר במשיכת פרפר לאש, או התחברות חזרה לטראומה הלאומית שלנו, ואולי מדובר בסוג של געגוע לסבתא ולסבא שנולדו באירופה, מעין חזרה למקום שהקיא אותנו? גרמניה זה מקום סימבולי כי משם הכל התחיל”.

 

מהם הממצאים שגילית?

“גיליתי קהילה ישראלית ש-80% מתוכה הם אשכנזים, כל הפוליטיקה של זהויות שיש בארץ קיימות גם שם. לחלק מהם יש איזה דרכון מאחת ממדינות האיחוד האירופאי. ממשלת גרמניה נדיבה ומעניקה הרבה מילגות לאומנים, אקדמאים, ומוסיקאים ומשלבת בברכה אנשי היי-טק ישראלים”.

 

ד"ר כהן מוצאת שבברלין נוצרת קהילה ישראלית דוברת עברית. פרוייקטים ספונטנים רבים צצים מדי יום: תרגום של טקסטים גרמנים לעברית, עיתון פופולרי בשם "שפיץ" המתאר נושאים הקשורים למרחב הברלינאי ולחיי המהגרים הישראלים בעיר, מיכל זמיר הקימה ספריה ישראלית בביתה. כל הפרוייקטים מתמקדים בשימוש בשפה מרחוק, כמעט כמו ציונות מרחוק. חלק מהישראלים עובדים כמדריכי טיולים, בד בבד הם לומדים את השפה הגרמנית ומנסים להשתלב בחברה המקומית.

 

לדבריה, אפשר לראות בתופעה זו תחייה מחודשת של החיים היהודיים בברלין מלפני מלחמת העולם השניה. לדוגמא, במיטא יש גלריה בשם שפרכסאאל בה הוצגה לאחרונה תערוכה משותפת של אומנים ישראלים וגרמנים. האוצר הגרמני אומר במפורש שהוא מאוד שמח להביא אומנים ישראלים לגלריה שלו. כיום, לדעתה חיים בברלין בין 12,000 ל-15,000 ויש המעגלים את המספרים בהגזמה ל-20,000.

 

בגרמניה יש חשיבות לשפה ולמבטא הנכון, דבר המקשה על אינטגרציה מוחלטת של המהגרים הישראלים ולכן הם הרבה יותר בינם לבין עצמם. בדומה לקבוצות אחרות של מהגרים יש להם גם חברים בינלאומיים, שהם לא גרמנים. בברלין קיימת סצנה ישראלית עם אירועים הנערכים בשפה העברית.

 

ברלין זו לא עיר נייטרלית. אבני הנגף, אריחי בטון מוזהבים המשולבים באבני המדרכה ומונחים למרגלות בתי מגורים כשעליהם רשומים שמות המשפחות שהוצאו מביתם והושמדו נמצאות בכל מקום. אנדרטאות זכרון פזורות בכל פינה, אפילו ליד חנות הקא.דא.בא, תלויים לוחות עץ בולטים לעין ועליהם כתובים שמות מחנות ההשמדה. קשה להתעלם מארכיטקטורת ההנצחה הנוכחת בכל. הישראלים מאוד מעריכים איך הגרמנים מתמודדים עם העבר שלהם, איך הם לוקחים עליו אחריות ולא מטאטאים בעיות מתחת לשטיח.

 

מה צופן העתיד?

מה יקרה לקהילת הישראלים, כמה מהם באמת ישארו ויטמעו בתוך הקהילה היהודית הגרמנית, כמה מהם ילדו שם ילדים? הפיכת ילדי המהגרים הישראלים לגרמנים תהווה מעין סגירת מעגל או אירוניה היסטורית של חזרה למקום בו תוכננה הכחדת היהדות. חלקם בונים שם בית ומפתחים לעצמם חיים, נראה שהשנאה הוחלפה באהדה הדדית. "קהילת המהגרים בברלין והלידה התרבותית מחדש מחזירים לחיים עולם שנמחק על ידי הנאצים. בברלין כיום יהודים מסתכלים על אתרי הזכרון ורואים בם מוות, הישראלים רואים במשוואה זו חיים".